אנשים היו מסתכלים עליה בתימהון ברחוב כשעברה.
הם מעולם לא ראו אדם בלי עור.
זה לא שאפשר היה לראות את כל השרירים והדם והאיכס שבפנים. היא היתה עטופה במשהו מנצנץ ולגמרי לא מוחשי, שהיה קיים שם אבל לא באמת.
הכל חדר את הדבר הזה, שלא היה עור, והגיע עד התוך הרך שלה – קרני ירח ורוח סערה והכאבים של אנשים, והפחד שלהם… כל כך הרבה פחד…
והיו ימים שהיא היתה לגמרי בסדר, מאושרת אפילו, כשקרני שמש אביב ריצדו בתוכה, נשברות לאלפי רסיסים מנצנצים וצוחקים, וגם היא היתה צוחקת, וזרקור של נצנצים היה בוקע מעיניה.
אבל היו ימים קשים, כשהמון אנשים כאבו או פחדו ביחד, ובימים האלה היא לא יכלה לנשום, והיתה יושבת מקופלת סביב הכאב שעטף את הלב שלה כמו תכריכים.
הלא-עור שלה היה אפור בימים האלה, ואנשים לא ראו אותה.
וביום אחד כזה היא ישבה בחוץ, מתחת לעץ, מקווה לתפוס איזו קרן שמש תועה שתחמם את התוך שלה, שקפא מפחד.
אנשים עברו לידה, אבל בגלל שהזרקור היה כבוי, הם המשיכו הלאה.
היא כבר היתה רגילה לזה.
ולכן היא הופתעה למשמע הקול שלו, ממש מעליה: ״היי.״
היא הרימה את ראשה קצת, וראתה אותו עומד לידה, ונראה היה שהוא דיבר אליה.
״היי,״ היא ענתה לו, חוששת לגלות שהוא פנה למישהי אחרת, והיא סתם תביך את עצמה.
״את עצובה,״ הוא לא שאל, אלא ציין בפשטות את העובדה הזו, כאילו לו בעצמו לא היה עור, אבל היא הסתכלה בתשומת לב, והיה לו עור. העור שלו היה רך וריחני, ועשה לה חשק לשקוע בתוכו.
״כן,״ היא ענתה לו באותה פשטות, חשה צורך פתאומי להיות פשוטה בעצמה.
״אני לא רוצה שתהיי עצובה לעולם,״ הוא אמר, כאילו הכירו שנים, כאילו זה היה עניינו, וכאילו היה לו מה לעשות בעניין.
ואז, בפעם הראשונה, היא הרימה את עיניה אליו לגמרי, והסתכלה הישר לעיניו.
ומשהו בה ידע, והלא-עור שלה התחיל למשוך אותה אל העיניים האלו, שנצצו כאילו היו הזרקור הפרטי שלה, והיא רצתה לנוח כבר מכל הכאב והפחד, לפחות לרגע.
הלא-עור שלה משך אותה עוד, והיא נכנסה דרך העיניים שלו אל תוכו, אל מאחורי עורו החמים והרך, אל האפלה עצומת העיניים והריחנית, והתכרבלה שם, מוגנת.
והיא חייכה.
