בוקר אפור עולה על ניו יורק. השמש מציצה מפעם לפעם דרך קרעי העננים.
סתם העלילו עליה שהיא קרה, על העיר שלעולם אינה ישנה. כמו הדעה הרווחת על פולניות, גם זו עוד שמועה מרושעת.
אני מסתובבת בעיר, לבושה טישרט דקיקה ומעליה מעיל, וחם לי. הכפפות האדומות שקניתי נשארות בכיס. מסביבי אנשים מכורבלים היטב, אז אולי זו רק האש הפנימית שלי.
אנשים מחייכים זה לזה ומאחלים ״האפי הולידייז״ פוליטקלי קורקט. תלאות היומיום, כעסים, טינות והכובד של החיים מאופסנים עכשיו. בשבוע הבא הם יחזרו, אבל עכשיו, רק לרגע, החיים נראים צבעוניים ומוארים כמו עץ האשוח הענק ברוקפלר סנטר.
אני לא יכולה שלא לחשוב שהלוואי שזה היה כך כל השנה, חם ומואר ומלא חיוכים, אבל אולי אנשים יכולים לסבול את כל האור הזה רק במנות מדודות.
רק ילדים רוצים כריסמס כל השנה. המבוגרים מלמדים אותם שבשביל רגע אחד של זוהר צריך לעבוד כל השנה, להישמע לחוקים, לצבור כעסים וטינות, כי אחרת איך ידעו להעריך את האור? את המתנות מתחת לעץ?
והילדים גדלים והופכים למבוגרים, והם מחכים כל השנה לרגע הזה, לכריסמס, לחופשה השנתית, לפגישה חפוזה עם מישהו שמדליק בהם אור, ואז הם מזדרזים לכבות אותו, כי ככה זה. והם מלמדים את ילדיהם שהעולם אפור וקר, ויש רק שבוע אחד שבו פתאום לכולם מותר להיות ילדים ולצחוק ולמחוא כפיים למראה עץ ענק מואר באלפי מנורות צבעוניות, להחזיק ידיים כשמחליקים על הקרח ולהעצר מול חלונות הראווה בסאקס פיפת׳ אבניו.
אבל יש כאלה שהם ילדים נצחיים, והאור שבחוץ מהדהד עם האור שבתוכם ומנצנץ באלפי צבעים, ולעולם אינו כבה.
איך תזהו אותם? זה קל מאד.
כשהם יחייכו אליכם, העץ שלכם יואר כולו.
אני מאחלת לכולכם לשנה האזרחית שתמצאו את הילד הזה בתוך נפשכם, ואז תקשטו לו את העץ באלפי אורות צבעוניים ותבטיחו לו שלעזאזל החיסכון, לעזאזל הבגרות והאחריות, לעזאזל שמיים אפורים – האור הזה יישאר דלוק תמיד!
