לאחרונה, כשאנשים מאחלים לי שנה טובה באופן אישי, ולא העתק הדבק, אני רואה אותם נעצרים רגע לפני הברכות, והבעת תמיהה קלה עולה על פניהם.
ואז הם אומרים: ״בעצם אין לי מה לאחל לך לשנה החדשה. נראה שהשנה הזו היתה כל מה שרצית…״
והם צודקים.
השנה האחרונה היתה מושלמת.
אם אתם מפולניה, וקשה לכם, זה הזמן לעזוב את הפוסט.
מגיל חמישים הרגשתי את מסלול ההמראה מתחת לרגליים.
הדרמות הסתיימו, לא מעט בזכות זה שאני מסרבת בעקביות לשתף פעולה.
הרגשתי את הרגליים שלי על המסלול שבבירור יועד לי.
השנה כבר רצתי.
זו היתה השנה שבה גיליתי שהזיכרון שלי ויכולת הלמידה לא רק שלא נפגעו עם הגיל, הם הכפילו את עצמם עשרות מונים. גיליתי יכולות שאני יודעת שלא היו לי לפני שנים. נהניתי ללמוד ונהניתי להיבחן.
זו היתה השנה שבה גיליתי כמה שינוי אני יכולה לעשות בחיים של אחרים.
זה מטורף. זה מלחיץ.
זו היתה השנה שבה נהניתי מכל האנשים שסביבי, שאהבתי ונאהבתי בלי פחד.
זו היתה השנה הראשונה מזה שנים רבות רבות שהיתה לה משמעות כלכלית עבורי.
אפילו קורונה לא היתה לי (טפו!)
באמת, היה מושלם.
אז כשאומרים לי שאין מה לאחל לי, אני עונה – עוד מזה!!
ואם אפשר, עוד יום בין כל יום לכל יום… שאספיק כל מה שאני רוצה.
מה אני רוצה, אתם שואלים?
או! טוב ששאלתם!
אז הנה שלושה איחולים שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה:
1. פודקאסט
זה לא עוד פודקאסט שבו אני יושבת ומלרלרת שעה על זוגיות. יש יותר מדי כאלה.
זה פודקאסט שמנתח את כל הזוגות שאתם מכירים ואוהבים, או אוהבים לשנוא, עם פיסות מידע שלא הכרתם. שם – יש. קונספט – יש. שותפים – יש.
2. קורס דיגיטלי
אין מספיק גל ברקן לכולם. זה מה שאני אומרת תמיד. צחוק, צחוק, אבל זה מקור לתסכול בשבילי. גם אם אעשה פגישות אישיות עשרים שעות ביממה, אני יכולה לעזור למעט מאד אנשים. למה שלא עוד אנשים יחייכו? כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם אותי בפרטי, כאלה שגרים רחוק… אז אני עובדת על קורס דיגיטלי, עם מיני הרצאות, שאלונים ושיעורי בית לתרגול. כלומר… אני צריכה להתחיל לעבוד.
3. ספרים
נכון, הספרים הפכו לתופעת לוואי של מה שאני עושה, אבל הם מחליטים עליי, אז שלושה ספרים בקנה לשנה זו. שניים ממש תיכף. אמן שכולם יעופו, החדשים והישנים, ויהדהדו בלבבות של מבוגרים וצעירים, כי אני תמיד מחביאה שם משהו על אהבה.
זהו.
כאמור, אני מאחלת לי יום בין כל יום לכל יום, או 48 שעות ביום, כדי להספיק את כל זה בנוסף לדברים האחרים שאני עושה. כל היתר… פשוט שיישאר ככה, כמו שהוא, ועוד מזה.
הבטחתי בכותרת סליחה אחת, אז הנה היא:
אני לא אדם שמאמין בסליחות, בדרך כלל.
אבל לאחרונה הכאבתי להמון נשים, ואולי לכמה גברים, כשתקעתי להם אצבע ישר לתוך פצע פתוח.
אני לא מתחרטת על זה.
מה שעשיתי היה חשוב, ומסתבר שקצת דחוף.
אני מדברת, כמובן, על פתיחת הקבוצה ״יומני האישה האחרת״.
ספגתי על זה המון אש, מנשים בעיקר, וזה היה בסדר גמור. לא כעסתי או נפגעתי.
ואני רוצה לבקש סליחה על זה שהכאבתי להן.
לא על זה שפתחתי את הקבוצה. בינתיים היא כבר הצילה נפשות, ואני לא אתחרט על מה שאני אומרת – לכל אחד (טוב, כמעט לכל אחד, אפילו לי יש איזשהו גבול, איפשהו) מגיע חיבוק.
לא חייבים לקבל את המעשה או להסכים עם ההתנהגות כדי לראות את המצוקה.
אבל מצוקה יש גם בצד השני. אני מבינה אותה היטב, כי גם אני הייתי שם. נדרש לי מסע ארוך כדי להגיע למקום שאני עכשיו.
אני מחבקת גם אותה, ומבקשת סליחה אם הערתי את הכאב והפחד.
…
היו לי שנים שבהן סיפרתי לעצמי את הסיפור של השנה הבאה, כאילו הגדרתי יעדים. בחלק עמדתי, בחלק לא.
בשנים האחרונות אני יודעת שכל מה שיבוא יהיה משעשע, שאני לא צריכה להחזיק חזק את המציאות, כי היקום ממילא מסתובב מאה אחוז בעדי, ואני רק מחכה כמו ילדה קטנה, פעורת עיניים, בהתרגשות ובשמחה, למה שיביא איתו המחר.
שתהיה לכולנו שנה מוש, שנה של חיבוקים, של ריפוי פצעים, של ראיה רחבה וחומלת, של צעידה קדימה באומץ, של יציאה מהגולם ופרישת כנפיים ענקיות וצבעוניות.
