מיום שאני זוכרת את עצמי, אני כותבת. אין לי זכרונות רבים מגיל חמש, אבל ספר שירים יש ויש.
תמיד ידעתי שבסוף, כשאהיה לגמרי גדולה, אוכל לעלות מעל המרחב היצירתי של כתיבת שירים, נאומים בחרוזים וסיפורים קצרים, ולכתוב ספר אמיתי.
במשך שנים התבוננתי בסופרים ידועים ומצליחים ואמרתי לעצמי: יום אחד גם אני אהיה שם.
במשך שנים הסתובבתי עם קטעים של סיפור בראש, והם לא הסכימו להסתדר בטור עורפי ולהפוך ליצירה אחת מושלמת, ואני ידעתי – עוד לא הגיע הזמן.
ואז, ביום אחד, בשיחה אחת מבודחת, כאילו נפתחה בפניי הדלת לעולם אחר, העולם של אישה אחת שהיא אחרת ממני ודומה לי, וכל מה שנותר לי לעשות היה להתבונן במתרחש בעולמה ולכתוב. היו ימים שקשה היה לי לזכור מי היא ומי אני, מה נאמר למי ועל ידי מי.
הגיע הזמן הנכון.
רק מה, תמיד אני בפאזה.
כל חיי הייתי ממש בתוך “הדבר הגדול הבא”…. רק באיחור של כמה שנים.
לפקולטה למשפטים הגעתי בדיוק בשניה המדוייקת שמקצוע עריכת הדין איבד את הסקס אפיל שלו, בוגרי המכללות הציפו את השוק והפקולטה נאלצה לשכור את איצטדיון טדי לטקס הסיום שלנו. איכשהו הצלחתי גם כך שתהיה לי אחלה קריירה. קצרה, אבל אחלה.
להיי טק הגיע האיש שלי שניה אחרי שהבועה התפוצצה וכבר לא היה כל כך הרבה כסף, אבל נשארה הרבה עבודה קשה. איכשהו, גם הוא, בזכות כישרון אדיר, הצליח יפה למרות זאת.
ואז… סוף סוף… הגעתי לכתיבה.
תמיד חלמתי על טור בעיתון, אבל כשהתחלתי לכתוב בלוג הבנתי שכל מי שהיה מסוגל לחבר ארבע מילים למשפט סביר כבר התהדר בבלוג משלו. למזלי “נפלתי” על מערכת סלונה, שאיכשהו מצאה אותי קצת שונה מכל ההמונים, ועל קהל בפייסבוק שמוכיח שוב ושוב ברגליים, או בעצם באצבעות, שאני שווה קריאה, גם אם נדמה לי שאני חופרת. היום יש לי כמובן את הבלוג הזה.
ואז, משומקום, נחת עליי הספר “הסוד הקטן של יערה כוכבי”, ולא הרפה. ואני הבנתי, תוך כדי כתיבה, שלא אתאר רק את האהבה של הגיבורים שלי, אלא גם את מעשה האהבה שלהם. גילגלתי על לשוני את צירוף המילים “רומן אירוטי” והוא היה חדשני ומדליק.
וכמובן, הייתי שוב בפאזה.
בעוד אני שקועה בכתיבת ספרי הוציאה איזו סופרת איזוטרית בחו”ל ספר בשם “חמישים גוונים של אפור”, והשאר הסטוריה. מאז הוציא כל העולם ואשתו ספרות אירוטית, או מתיימרת להיות אירוטית, או מתיימרת להיות ספרות…
זה שבר לי את הלב. הביקורות על הספר היו לא פחות ממתעלפות, והן ממשיכות להגיע אליי גם היום, אבל במקום למכור עשרות אלפי עותקים, הספר מכר רק אלפים. אני בטוחה שבקרוב תהיה לו עדנה מחודשת, הן בגלל שאני מתרגמת אותו, והן בגלל שאני כותבת לו המשך שנולד לפתע. אני מאמינה בו.
אבל עכשיו…
עכשיו אולי שברתי את התבנית הזו, כי לפני פחות משנה הקמתי את “אמור”, המקום לדבר בו אהבה, הבית של המילים הטובות, המקום החם ברשת, שמה שמניע אותו הוא לא כסף, אלא ליבם של האנשים המעורבים בעשיה, הכותבים והקוראים ואני.
כזה עדיין אין.
ולפני מספר ימים הודפס “כחול-לבן” הספר הראשון שכולו מבית היוצר של כותבי “אמור”, ולמרות שהיו לי חמישה ספרים משלי לפניו לא יכולתי להכיל את ההתרגשות.
כי כזה עדיין אין… אבל עוד יהיו, והרבה!
שבוע הספר העברי הוא החג של כולנו, אנשי המילים, ואנחנו נחגוג אותו פה בגדול, עם הספרים שעיצבו את חיינו, קטעים מהסיפורים ב”כחול-לבן”, סקירות של ספרים ועוד ועוד.
מקווים שתהנו יחד איתנו.
שתהיה שבת טובה.
אל תשכחו לשתות.
ותאהבו הרבה!
