מרמוות, לא מרמלדה, פגש אותי בגינה הציבורית.
האמת שדווקא נדלקתי על אחיו חיים, עם חיוכו הצחור, עיניו המאירות, השמחה, העליצות והתמימות הילדותית, אבל חיים לא השתין לכיווני ואילו אחיו ביקש כל-כך יפה, וכל-כך הרבה זמן…
בהתחלה שיחקתי אותה הארד טו-גט ושומרת-פאסון וכל הדרעק הזה, אך להפתעתי דווקא נהניתי. מרמוות היה מאד עקשן ולא ויתר. גם כשחשבתי שהנה נפטרתי ממנו לתמיד – הוא חזר.
הוא ישב על הספסל בגינה וכשראה אותי נופף אליי בדרמטיות כאילו הוא עוצר מונית. הירוק של העלים השתלב עם הסוודר שלו. שתבינו, מרמוות לא היה מכוער וגם לא נראה כמו שתמיד מדמיינים, רזה וארוך עם גלימה שחורה וחרמש ביד. הוא היה בחור רגיל לגמרי, אחד כזה שלא היתה לך בעיה להביא הביתה ולהציג לאמא (רק שאם היא תשאל מה הוא עושה, תגידי שהוא עוזר לאנשים לראות את האור, או משהו כזה).
צבע עיניו היה זהה לצבע השמיים המעוננים, והוא נראה עגמומי יותר מהרגיל.
“מה קרה?” שאלתי בלי הרבה חשק. אתם יודעים, פעם עובדת סוציאלית תמיד עובדת סוציאלית.
“כרגיל,” הוא ענה באותה התלהבות כשלי “העבודה שוחקת ואנשים שונאים אותי.”
“אז תעזוב,” הצעתי, תוך שזיק של תקווה נדלק בי.
“אי-אפשר, אלוהים יהרוג אותי.” שנינו צחקנו למשמע משחק-המילים, אך זיק התקווה כבה מיד.
“אולי הסבה מקצועית?” הצעתי בתקווה מחודשת.
הוא התבונן בי ארוכות ועמוקות במבט מהורהר, ולפתע שינה נושא בחדות.
“את יודעת, את נעימה לי.”
הסמקתי במבוכה והמילים לא באו לי.
מאז ועד היום, מרמוות בא לבקר אותי לפעמים. לא היה בינינו קליק, אבל הוא רואה בי חברה.
והוא מגיע, לרוב סתם כדי שאדע –
הוא בסביבה.
***
ענת ברקן היא אחותי הקטנה והמאד מאד מתה. זה לא מפריע לי להמשיך לאהוב אותה, ולזכור שהיא היתה גאון. זה אולי הסיפור הידוע ביותר מתוך הספר שלה “בגלל הרוח”. בימים האחרונים היא עלתה בכל כך הרבה מקומות שהחלטתי לשים פה כמה סיפורים שלה בשבילכם. לו היתה חיה, היה לה בלוג משלה באמור, והיא מן הסתם היתה הפופולארית ביותר מבין כולנו, כי ככה היא היתה.
שתהיה לכולכם שבת של בשורות טובות ובריאות.
אל תשכחו להגיד לאנשים שלכם שאתם אוהבים אותם.
ותאהבו הרבה!
*קרדיט תמונת קאוור: Photo by SHTTEFAN on Unsplash
