- לעשות רק מה שעושה לי טוב.
- לשים את עצמי במרכז.
- להתמיד בדיאטה החדשה.
- לעשות יותר ספורט.
- להיות פתוחה למה שיש ליקום להעניק לי.
“גבי בואי לערוך את השולחן לפני שהאורחים יגיעו, כבר ממש מאוחר”. אני סוגרת את היומן שלי ומכניסה אותו למגירה שלי במכתבה שמשמשת אותי כבר עשרים שנה, מאז שקיבלתי אותה ליום הולדתי העשירי מסבא שלי.
“אני מגיעה אמא” אני נעמדת מול ארון הבגדים שלי ומורידה את חלוק הרחצה , מתוכננת ללבוש את בגדי החג החדשים שקניתי לעצמי בשבוע שעבר. אני מחליקה את השמלה הצמודה על גופי ומתבוננת בהשתקפות דמותי. אני כבר לא שואלת את עצמי איך קרה שהגעתי לגיל שלי כשאני עדיין רווקה וכעת גם ללא בן זוג קבוע שבין השאר, גם ילווה אותי לארוחות החג אצל הוריי, כפי שהיה לי בשנתיים האחרונות. אני לוקחת כמה נשימות בזמן שאני מסרקת את שיערי ומוסיפה שפתון בהיר לשפתיי. אני מקווה שאני אשרוד את מטר השאלות של הדודים והדודות לגבי זיו. הוא היה שם בחג הקודם, מלא בהבטחות שלא קוימו ונעלם אחרי שהוא החליט שזה לא בשבילו כל עניין הזוגיות הזו.
“כמה את יפה ילדה שלי וכמה אני מקווה שבקרוב יגיע הגבר שיחטוף אותך ויהפוך אותך להיות האחת שלו לנצח” אמי מלטפת את הלחי שלי, שדקות קודם לכן, עוד היתה רטובה מדמעות בחדר האמבטיה.
“אמא אני אוכל להיות מאושרת גם בלי גבר, את יודעת את זה נכון?!” אני מנסה לשכנע אותה בדבריי ולא בפעם הראשונה וכרגיל זוכה לאותו מבט שנע בין רחמים לכעס.
“אל תתני לי את המבט הזה שלך שוב” אני אומרת לה בטון שמבהיר שאני רצינית הפעם, כמו בכל פעם.
“המבט היחיד שאני רוצה לתת לך הוא של אמא מאושרת ביום החתונה שלך” היא אומרת ואני ממחזרת נשימות שכבר חשבתי שטיפלתי בהן בחדר לפני שירדתי למטה.
“אמא, למה שמת כאן עשרים וחמש צלחות ולא עשרים וארבע? חשבתי שכבר הבנו שאליהו הנביא לא יגיע, לא בפסח ולא בראש השנה” אני אומרת לה עם חיוך.
“זה בשביל ברק, הבן של רבקה ויוני. הם נסעו לחוץ לארץ והבטחתי להם שאארח אותו שלא יהיה לבד בחג.” הדופק שלי נכנס לסחרור ואני חושבת שאני עומדת לאבד את ההכרה מהחדשות האלה. מבחינת הוריי, ברק הוא הבן של השכנים והחברים שלהם בשלושים וחמש השנים האחרונות, אבל מבחינתי הוא היה הבן הראשון שהתאהבתי בו, הבן הראשון שנישק אותי והראשון בשרשרת אהבות נכזבות שהתחילה באופן פרדוקסאלי בברק והסתיימה בזיו לפני חודשיים.
העובדה שלא ראיתי את ברק יותר מעשור לא מפריעה לי להתרגש כאילו הייתי שוב אותה נערה בת ארבע עשרה שהיתה מאוהבת בו עד מעבר לראש והעיזה להתחיל איתו. גם הכאב הצורם כשבחר אחרי כמה שבועות לסיים את החברות בינינו בשביל גלי, מלכתה הכיתה, לא ממש חלף.
חוסר בטחון נוסף מתווסף לערב הזה ולתחושה הקשה שלי, ככל שנוקפות הדקות עד להגעת כל האורחים לבית הוריי.
בזמן שאני מסדרת את אחרוני הכלים והמפיות שקיפלתי על השולחן, אני משננת בלבי את ההחלטות שקיבלתי לשנה החדשה.
“גבריאלה?” אני שומעת קול גברי לא מוכר מאחוריי. אני מתארת לעצמי שזה חייב להיות ברק, כי רק הוא יכול לקרוא לי בשמי המקורי, זה שאני כבר לא מרשה לאף אחד לקרוא לי כך, מאז שהתגייסתי לצבא. משום מה כאשר אני שומעת את שמי המלא בקולו, זה פתאום פחות מפרע לי.
אני מסתובבת במקום, מופתעת מקרבתו אליי. לפתע הוא מושיט את זרועותיו ואוסף אותי לחיבוק חם וחביב כמו זה שניתן בין חברים קרובים. אני מתפללת שהוא לא יחוש בגופו בתופי התם תם שהחליפו את הלב שלי מתחת לשמלה הצמודה. החיבוק שלו נמשך קצת יותר ממה שהייתי מצפה מאדם שכיום הוא כמו זר עבורי.
“היי ברק, נחמד לפגוש בך שוב” אני מנסה לא להיראות נרגשת יתר על המידה יחד עם המילים שנפלטות מפי ברעד קל. הוא משחרר אותי מחיבוקו ואנחנו עומדים אחד מול השניה. מספר שניות של מבטים ושתיקה מופרים על ידי אמי שמתקרבת לעברנו בהתרגשות כדי לבשר שהאוכל מוכן, שכולם הגיעו ואפשר לשבת לאכול.
אמי מתעקשת להושיב את ברק ביני לבין דודתי רותי, כבדת השמיעה שמדי פעם מפרה את השתיקה בינינו על ידי שאלה שנשאלת בצעקה. אנחנו צוחקים בכל פעם כזו ומשתחררים עם כל דקה שעוברת. ההתרגשות שלי עדיין שם, אבל אני מבחינה שגם ברק מתרגש ולא מפסיק להפיל את המפית שלו.
בפעם הרביעית שהוא מפיל את המפית אני מתכופפת לסייע להרים אותה מהרצפה והוא מתכופף יחד איתי באותו הזמן. “בא לך אחרי הארוחה להצטרף אליי למשקה בבר לא רחוק מכאן?” הוא שואל ואני מסמיקה ומהנהנת בראשי.
שעתיים אחר כך אנחנו יושבים בפאב שכונתי שביקרתי בו פעם עם זיו, אלא שהפעם תחושת הכאב שמלווה אותי בחודשיים האחרונים ובכל מקום שהוכתם בנוכחותו של זיו יחד איתי, מתעמעמת ואני כבר יודעת מה אחראי לכך, או יותר נכון מי.
“חשבתי עליך רבות בזמן האחרון” ברק מפתיע אותי ואני שוב מוצאת את עצמי מסמיקה, אלא שהפעם האפלוליות של הפאב מצליחה להסתיר את המחזה המביך.
“ההורים שלי סיפרו לי על החבר האחרון שלך ועל הדרך בה עזב. אני באמת לא מצליח להבין אותו. הוא כנראה צריך אשפוז כפוי במוסד לחולי נפש אם בחר ככה” אני מניחה שהוא רק מנסה לנחם אותי, אלא שפתאום עולה בי מחשבה מוזרה, על כך שאולי הכל היה מתוכנן מראש על ידי אמי ואמו של ברק. אולי הן אלו שעומדות מאחורי הביקור שלו והבקשה שלו שאצא איתו, מתוך מטרה אחת – לשפר את מצב רוחי.
אכזבה קטנה מהמחשבה שלא היה זה ברק שעל דעת עצמו ביקש לבלות איתי את הזמן הזה, גורמת לצביטה קטנה בליבי.
“ברק, באמת תודה על הדאגה, אבל אתה לא חייב לעשות את זה. אני בסדר גמור” אני מתרוממת מכסא הבר לצידו ומושיטה את ידי לכיוונו ללחיצת יד חברית. פניו מראות לי שהוא מופתע מדבריי ואני מניחה שזה נובע מהעובדה שעליתי עליו.
“גבריאלה, לא התכוונתי לדבר על זה ולגרום לך להרגשה רעה, אבל אני לא יכול להגיד שאני מאוכזב מכך שהחבר הקודם שלך היה טיפש ושחרר אותך”.
דבריו גורמים לי לתהות בכוונתו האמיתית במילים הללו. ידו מתקרבת לידי המושטת, אבל במקום ללחוץ לידי הוא מרים אותה לעבר שפתיו ומניח אותן ברכות על גב כף היד שלי. עיניו עולות מהיד שלי וכעת מבטו מצטלב עם מבטי. אני רואה בעיניו כנות למשהו אחר ממה שחשבתי עליו קודם לכן.
“אל תלכי, עוד מוקדם מדי, תני לזה הזדמנות” הוא אומר לי בזמן שהוא מביט בעיניי, משכנע אותי בכנות דבריו.
“למה?” אני מקשה “מה נזכרת בי פתאום, אחרי כל השנים האלה?” הוא מוריד את ידי ומניח אותה על ידו. אני רואה את ההתלבטות על פניו, מה לומר לי.
“כולנו חווינו אכזבות בתחום הלב, את לא היחידה את יודעת? אבל נוצרה לנו כאן הזדמנות נדירה לאחות שני לבבות שבורים, לבבות שכבר נפגשו פעם אחת בתקופה אחרת ובנסיבות שונות. לא תתני לזה הזדמנות? נכון שהאמהות שלנו היו מאחורי זה, אבל מי אמר שהן טועות? אולי באמת אמהות מבינות הכי טוב בסופו של דבר?” הוא אומר עם חיוך כובש.
“החלטה מספר חמש היא הסיבה היחידה שאני אשאר כאן ואתן לזה הזדמנות”, אני אומרת לו ומבינה שאין לו מושג על מה אני מדברת. זה בסדר אני כבר אעדכן אותו מאוחר יותר….
