אני מתה על שיתופי פעולה בכתיבה ובמיוחד עם חברים כמו – גבי פאר
הוא
הוא ישב לשולחן, מעליו קרקש המאוורר בזמן שהוא הביט אל היעה איתו אסף את השברים של ליבה, בורר אותם אחד אחד, מנסה לבחור את השבר הכי גדול, הכי חזק הכי משמעותי. היו שם כל מיני שברים בכל מיני גדלים עם כל מיני זכרונות, באחד הם עשו סקס, הוא בחן אותו, מסתכל על הטירוף שהלך שם. בשני הם ישבו בבית קפה מדברים על החיים, מדברים על אהבות אכזבות ושאר סוגי היחסים.
בסופו של דבר הוא מצא את השבר המסוים, הוא היה שונה מהאחרים, ברור יותר חזק יותר, זה היה השבר המושלם, הוא החל להכות בו על השולחן, מפורר אותו, מפורר את הרגע הזה שבו היא הבינה שהיא אוהבת אותו, מנסה למחוק כל רסיס של אהבתה, נותן לאבק המתפורר של ליבה להעלם עם כל סיבובי המאוורר. הוא הביט ברסיסי ליבה עפים דרך החלון, לוקח נשימה ארוכה, מנסה לשאוף אויר נקי אבל רסיסיה חדרו אל תוך נשימתו, הוא שוב שאף אותה מבין שחלקים ממנה תמיד יישארו בתוכו.
היא שכבה בחדרה בוכה, נזכרת איך לפני שבועיים הוא חזר אליה שוב, גורם לה להרגיש על הגג העולם, היא רק לא ציפתה שהוא ידחוף אותה ממנו, ייתן לה לא לנחות בזרועותיו שוב ולעולם.
היא
היא שכבה כך שעות וימים, חסרת תנועה וחיים, מנסה להבין איך זה יכול להיות שהאהבה הכי גדולה שלה בחרה לוותר עליה, שוב ושוב? היא, שלא ויתרה עליו אף לא לרגע אחד בכל השנים היפות שלהם יחד, תמיד היתה שם למענו, חושבת עליו, חולמת עליו, חיה אותו בכל נים ונים של חייה, האם היא תצליח להרים ידיים כמוהו על האהבה הזו?
החלון היה קצת פתוח מהרגע ההוא שלא הצליחה לנשום באמצע הלילה, למרות שרק אחרי שהחלון נפתח, ההבנה נפלה שתחושת החנק מקורה בתוכה ולא יעזור כאן שום חלון פתוח. אבל החלון נותר פתוח ורוח של סוף קיץ חמימה ואחרונה ריחפה באוויר והניחה כמו משום מקום על כף ידה פירור לא ברור של משהו קצת מוכר. ואז נחת עוד פירור ועוד פירור. לפתע אחז בה צורך עמוק ופנימי לאסוף את הפירורים ולחבר אותם. אבל איך מחברים פירורים? היא חשבה לעצמה.
מים, נפלה בה ההבנה לפתע. היא מילאה קערה גדולה במים נקיים וקרירים וחיכתה לפירורים שלא שקעו, להתחבר יחד. היא ישבה כך שעות עד שכל הפירורים נאספו והושלכו למים כמו פעולת תשליך. דבר לא מוזר קרה כשסוף סוף כל הפירורים התחברו והם הפכו לגוש כבד ושקעו בתחתית הקערה. ועל אף שהיא זיהתה את החלק החסר שנלקח מלבה שלה בתוך הגוש הזה, היא ראתה משהו הרבה יותר ברור פתאום.
היא ראתה את הבבואה שלה בתוך המים, את האשה שהיא, היפה, החכמה, הגאה, החזקה, העצמאית, זו שיודעת לאהוב ולהיות נאהבת. פתאום החלק החסר מלבה היה פחות חשוב, גם ככה הוא לא באמת יחזור להרכיב מחדש את לבה המתחדש.
עכשיו היא היא הפכה להיות הדבר הכי חשוב לה, הדבר שעליה אסור לה לוותר עליו. היא התרוממה לראשונה, הזדקפה, התקלחה, התלבשה התבשמה, התאפרה והתחילה לצעוד. פשוט לצעוד ולצעוד עד שבכל צעד שלה נבנה מחדש לבה הגדול והיפה.
היא שמרה עליו הפעם יותר טוב, אבל היא ידעה לבטח דבר אחד, לא משנה כמה ישברו את לבה, נשאר לה תמיד אותה.
המשך אולי יבוא….
*תמונה מ UNSPLASH של Elia Pellegrini
