אני והכבוד שלי, נוסעים בחושך לאיי-שם.
ברקע שרים ילדי החוץ “תם ולא נשלם..”
אני משתוקקת לדבר עם מישהו
חושבת עליך.
כבר אינספור פעמים רוצה להתקשר אליך
ולא מתקשרת
מושיטה את היד לטלפון, הכבוד שלי עוצר אותי
“השתגעת? מה את עושה?”
אני רוצה לדבר איתו…
“זוכרת מה קרה בפעם הקודמת שהתקשרת?”
כן, הוא לא ענה.
“נכון, גם לא החזיר לך שיחה”
טוב, נו זה היה מזמן. אני רוצה לדבר איתו,
לשמוע את ה “הלו” שלו.
“זוכרת מה קרה לך אחרי הפעם האחרונה שהוא לא התקשר בחזרה?”
כן. נשברתי. הרגשתי רמוסת כבוד.
“בדיוק! אני, אני נרמסתי, ויתרת עלי, איפה הכבוד שלך?”
תקשיב לי כבוד אבוד, רמוס, גאה ומתנשא:
אתה לא מביא לי אושר, עדנה, שימחה..אתה רק, רק…
“שומר עלייך מצרה! “
“תם ולא נשלם..” הרדיו שוב משמיע
אני לוחצת על השם שלך, אתה עונה לי.
“מה? נלחץ לך בטעות??”
הכבוד שלי מתכווץ בפינת האוטו..
“לא”, אני עונה, “נלחץ בהרבה כוונה”
