אנחנו יושבים משני עבריו של שולחן קטן, מדברים על אהבה. לשים באינספור מילים את משמעותה, מנסים להבין את פישרה.
“אהבה זה משהו נשגב” אתה אומר. “אהבה היא לא חד מימדית, מרובת שכבות” אני מוסיפה.
“אהבה זה משהו שקשה לנו להבין” אתה מקשה. “נכון. אני מבינה אהבה באלף ואחד אופנים”
“אז מה זו אהבה בשבילך???” אתה מפנה אלי מבט עמוק
אני צוחקת, עיניי בורקות, מביטה בך ארוכות. אתה שואל אותי שאלות קשות.
“תבין, אהבה מבחינתי זה המון דברים, למשל השיחה שלנו כאן, שני אנשים בוגרים, שיש בינהם חיבה רבה, היסטוריה משותפת כזו או אחרת, כימיה, בדיחות פרטיות, חיבוק, מילה טובה, מסתורין מסויים, סקרנות אמיתית, הבנה, חמלה בעת הצורך, מרחב של שתיקה…כל זה בעיניי אהבה.”
“את מתחמקת, ומה עם תשוקה??? תאוות הגוף, געגועים? נשיקה…” אתה מביט בי במבט שובב מזמין עוד כוס קפה שחור חזק.
“טוב, נו, זה רובד נוסף באהבה, או בעצם סוג אחר של אהבה. כמו שאמר לי פעם חבר מארץ רחוקה “I LOVE YOU BUT NOT IN THE ROMANTIC WAY” .
השיחה הזו מתישה אותי. אנחנו כמו שני מתאגרפים בקרב אבוד מראש, בו אין מנצחים. בו כולם צודקים. שהרי אהבה פנים רבות לה. אני מתחילה לנוע באי נוחות בכסא העץ המעוצב. אתה מרגיש שאני כבר המשכתי במחשבותיי, לנסוע ליעדים אחרים. עיניי עצומות, מחשבותיי נודדות, שאלות רבות על החיים, על אהבה, על גברים על נשים, על שביננו, על מה שיש, על מה שאין. אין לי תשובות, אני נעה בדרכי האהבה עם הלב שלי, עם התחושות הכי עמוקות. הקול הפנימי שלי מכוון אותי בדרכיה הסבוכות.
“אני חושבת שהשיחה הזו לא חשובה באמת” אני אומרת לך, “מה שחשוב שאנשים יאהבו את מה שהם, יאהבו את עצם העובדה שיש בליבם אהבה למשהו, למישהו, לחיים. אני לא אישה של הגדרות. לא רוצה לשים גבולות לאהבה, לא רוצה לשים לעצמי גבולות. האהבה שלי היא מה שאני מרגישה ברגע נתון. היום אוהבת, מחר מתאהבת שוב. אוהבת את כולם ואוהבת אף אחד…אוהבת את עצמי כמו שאני, ככה מורכב, מרובה שכבות, שמח ועצוב, פטפטני ושתקני, חסוד ופרוע הכל ביחד במערבולת של צבעים וריחות וטעמים.”
אתה מביט בי כאילו ראית אותי בפעם הראשונה. “אני עצוב וגם שמח בך, וכבר מלא בגעגועים”
נפרדים בחיבוק קטן וחברי, כי בבסיסה של אהבה בין אנשים, נמצאת חברות טובה.
“אז מהי חברות?” אתה מנסה להחיות את השיחה…ואני ? אני כבר על האוטו האדום שלי מפליגה לעבר האופק, מפזרת לבבות של אהבה.
מצאתי השבוע בחנות הספרים את הספר “אמנות האהבה” של אריך פרום. הכי מתאים לדיון שנמצא כאן למעלה.
