“את שומעת?” הוא מטיח בה “את שומעת מה את אומרת? את בעצם אומרת לי שאני אוהב אותך סתם, סתם. שאת בכלל לא איתי. שאת כבר לא אוהבת, כבר לא חושקת…איפה זה שם אותי? מה אני צריך להרגיש עכשיו? מה אני צריך לעשות כדי להחזיר אותך אלי??”
שנים חיכתה שיגיד לה את המילים האלה. שייתפרץ, שיישתולל עליה, שיילחם על האהבה שלו-שלהם. ובמקום זה, כל השנים שלהם יחד, היא קיבלה שתיקה. שתיקה ואפס מלחמה. מידי פעם איזה “מתגעגע אליך” עצור לפני שהלכו לישון, או “למרות הכל עדיין אוהב”, אחת לשנה בברכת יומהולדת קטנה. ומעבר לזה שתיקה.
היא דנה ביחסים שלו איתה כבר שנים. עם עצמה בעיקר, לפעמים עם חברה טובה, לפעמים עם פסיכולוגית, מאמנת, מטפלת….אבל בעיקר עם עצמה. לעיתים הפנתה אצבע מאשימה לעצמה – “אני לא אוהבת מספיק, אני לא מפנה לו מספיק מקום בין ילדים ועבודה, אני לא משקיעה מספיק, אני לא משתוקקת “…עוד ועוד האשמות והלקאה עצמית …לפעמים האשימה את העבודה שלו: כל כך הרבה שעות מחוץ לבית, השקעה אינסופית בפרוייקטים חשובים, שהרחיקו אותו ממנה בעיקביות של ימים ושנים. “זו העבודה שלו, וזו אני” אמרה שוב ושוב וגם “הילדים שדורשים את כל תשומת הלב שלי…”
יחד עם כל אלו, במשך השנים, נזרעו זירעי הבנה חדשים. הבנה שזו לא היא האשמה וגם לא הוא. הבינה שאין בכלל אשם ולא אשם, אין אשמה.
יש זמן שעובר, יש שני אנשים שונים מאוד באופיים, בתפיסת עולמם, בחינוך שקיבלו בבית, באמונות הבסיסיות…אין אשמה. יש אהבה שלא טופחה מספיק עם השנים, יש נחל שייבשו מקורותיו בתהליך ארוך.
ככל שהבינה זאת, הלכה והתרחקה יותר ויותר. מעיין אהבתה נעלם. הסתגרה בתוך תוכה, סגרה ליבה. הציבה גבולות סביבה.
עד שיום אחד, כשכבר נואשה מיחסים ואהבה והשלימה עם המצב, יצאה למסע אל עמקי נשמתה. אל מחילות מחשבותיה הכמוסות ביותר, הנסתרות מעין.
למסע הזה לקחה מעט מאוד, רק את ליבה. השאירה מאחור את הציניות שלה, את החשדנות, את השיפוטיות העצמית והביקורת המתמדת, את פירורי זיכרון האהבה שלה ואת החיצים שהפנתה לליבה.
התחילה ללכת. הלכה והלכה. לפעמים הייתה צריכה לטפס אל פיסגה נישאה, משם יכולה הייתה להשקיף אל חייה ואל האופק הרחוק. לפעמים ירדה עמוק, עמוק על עמקי תהומות, אל בכי וצער, שם מצאה נביעות חדשות של אהבה.
כשהלכה בשבילים הלא מסומנים, הרגישה חופש מוחלט, חופש לפלס לה דרכים חדשות, לפלס לה נתיבות ושבילים לא מוכרים, מפתיעים, מרגשים, מפעימים.
האהבה שבה, גדלה מיום ליום של המסע. היא אהבה לראות ניצן הופך לפרח, גולם לפרפר ואישה כבוייה לאישה עוצמתית ומאירה. האהבה שבה הקרינה על כל סביבתה. ובעיקר עליה. היא הצהירה בקול לעצמה “אני אוהבת! אני אוהבת אותי” .
כשהגיעה פעם למעיין קטן, ראתה בו את השתקפותה. היא נגעה בבואתה ועיגולים עיגולים התפשטו ממנה…היא התמלאה חיים ושימחה. פשטה את בגדיה ונכנסה בזהירות לתוך עצמה, עצמה הקרירה והזכה.
כשעלתה מן המעיין, זכה ויפה, מלאת אהבה עצמית ותשוקה לחיים, אמרה בשקט : “אתה שומע? אתה שומע מה אני אומרת לך? אני אוהבת אותי כמו שאני, יש בלב שלי אהבה גדולה ועצומה, יש בגופי תשוקה גדולה ועצומה לחיות בשימחה, לתת ולקבל באהבה. ואתה? אתה חופשי לחפש את עצמך, אני משחררת אותי ומשחררת אותך “
