מוקדש לסבא לולו ולסבתא שרה ז”ל.
“למה אתם עוזבים שרה?” שאלתי בתמימות, כאילו לא ידעתי למה בני משפחתה בדיוק כמו שאר השכנים היהודים שלנו והחברים שלי עזבו בימים האחרונים.
“עמנואל אתה יודע שאני עוברת לגור מעבר לכביש בגטו של היהודים” היא ענתה לי וראיתי בעיניה שבדיוק כמוני, גם היא לא מבינה למה עושים לנו את זה.
מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את שרה בחיי. בנין מול בנין, חלון חדרי שמשקיף לחלון חדרה המשותף עם אחותה הקטנה מרים.
בכל לילה היה לנו סימן לפני שעלינו על משכבינו על ידי איתות מהיר של ארבעה איתותים ברצף עם הפנסים שלנו בחלון. באופן הזה נהגנו לסיים את יומנו ושרה לא הסכימה לוותר על המנהג הזה גם בימים שהייתי חוזר מאוחר מביקור בביתם של חברים. שרה היתה מחכה לי ליד חלונה עד שאשוב ואסמן לה עם הפנס ורק אז היתה הולכת לישון. היא תמיד דאגה לי ורצתה לוודא שאני הגעתי הביתה בשלום ואני מצדי, הייתי רץ לחדרי כדי להראות לה שהגעתי וידעתי כבר אז שלעולם לא אוותר עליה גם בחיי הבוגרים.
היינו שניים, כמו אחד בכל דבר וכמו צל אחד של השני. היינו שם בכל השעות של המשחקים, הפיקניקים המשפחתיים והאירועים השמחים וגם הפחות שמחים בחיינו.
מעולם לא נתתי את דעתי לעובדה שהיא לא נוצריה כמוני, זה לא היה חשוב לנו. היינו ילדים בסך הכל ולנו היה רק חשוב להיות שם אחד עם השני ולצחוק על השכנה אווה הזקנה והמשוגעת.
היא עמדה על המדרכה והחזיקה בידה של מרים בת העשר והקטנה ממנה בשש שנים. היא נראתה יפה כל כך עם הצמה הבהירה שלה שסרט אדום נקשר בקצה שלה. אהבתי את הצמה שלה ונזכרתי בכל הפעמים שמשכתי בה כשהיינו קטנים יותר רק כדי לזכות לעוד חיוך ממנה ולגרום לה לרדוף אחריי ברחוב שלנו.
לידה עמדו הוריה שנראו עצובים ומודאגים ולצדם מזוודה אחת קטנה. תהיתי מה יקרה לכל הדברים של שרה בחדר ולכל גילופי העץ שהכנתי לה כל שנה כמתנה ליום הולדתה. האם היה להם מקום בשק הקטן שהיא אחזה בו בידה הפנויה כדי לקחת איתה לגטו הזה שאליו ריכזו את כל היהודים?
היום היא נראתה שונה מכל יום אחר וזה לא היה רק הטלאי הצהוב שכבר חודשיים היא עונדת על בגדיה שהיה נראה בולט יותר על רקע שמלתה האפורה, אלא האור בעיניה נראה כאילו דעך מעט מאז ראיתי אותה לאחרונה לפני שלושה ימים.
כל יום נהגנו ללכת יחד לבית הספר וכבר חודשיים שאני הולך לבד. חודשיים שהוריי מנסים למצוא לי תעסוקה אחרת בכל יום רק כדי למנוע ממני להיפגש עם שרה.
לא היה אכפת לי מעולם שהיא יהודיה כמו שידעתי שלשרה לא אכפת מהעובדה שאני לא יהודי. היינו יותר מחברים ואפילו יותר מאחים וידענו כל מה שחשוב בחיים האלה לדעת האחד על השניה וזה מה שהיה חשוב לנו.
“אני אבוא לבקר אותך כל יום ליד הפתח בגדר” הבטחתי לה בלחש באוזנה, רגע לפני שעזבה עם הוריה ועם שורת השכנים שעוד נותרו בבניין שלהם. השוטרים שליוו אותם נראו חסרי סבלנות לאור המטלות החדשות שבכל יום נאלצו להתמודד איתם מאז שהופעלו החוקים החדשים נגד היהודים.
לא הצלחתי להבין במה היו שונים היהודים שלפני החוקים מהיהודים שלאחר החוקים שכעת לא יכלו יותר ללמוד, לעבוד או להתגורר יחד עם כולנו? גם להוריי לא היו תשובות וברורות לשאלה הזו, אבל נראה כאילו אף אחד לא העלה התנגדות לשינוי או חשב שיש להילחם בה וכך הגענו למצב הזה שבמרכז העיר הוקם גטו שלתוכו הוכנסו כל היהודים ועכשיו גם שרה שלי.
הימים עברו מהר והפגישות היומיות שלנו ליד הגדר נמשכו רק כמה דקות ביום בלי שאף אחד ידע, אבל כל עוד ידעתי שהיא בסדר, הייתי רגוע. היא היתה כל כך קרובה, רק כמה עשרות מטרים מהבנין שגרתי בו, אבל זה הרגיש כאילו היא רחוקה שנות אור ממני. כל כך הרבה היה חסר להם שם בגטו ובכל הזדמנות ניסיתי להשלים לה ולחבריה את החסר. פעם זה היה כיכר לחם ופעם נעליים ופעם אחרת ספר או שמיכה.
חשדתי לא פעם שהרבה מהאוכל שהצלחתי להבריח לה מביתי לא הגיעה בהכרח לפיה, אלא נמסר לחברים החדשים שלה, להם לא היה מישהו מבחוץ שיעזור להם להילחם במחסור באוכל בגטו.
בהתחלה לא שמתי לב לשינויים בשרה כי הם היו קטנים כל כך. השיער היה מסורק אחרת ופעם אחרת היה חור חדש בשמלה האהובה עליה וכעת השמלות נראו גדולות עליה בכמה מידות ופניה נראו חיוורות יותר.
עיניה החומות החלו להיבלע לתוך השקעים שנוצרו סביבן ועצמות לחייה שתמיד היו עגולות וורודות התחדדו והלבינו.
“בואי נברח” הצעתי לה אינספור פעמים ובכל פעם תשובתה היתה זהה.
“איך אוכל להשאיר את הוריי מאחור ואת אחותי הקטנה מרים התלויה בי, כעת שאמי חלתה?”
הבנתי היטב מהו הסיכון בהברחת יהודים מחוץ לגטו, אבל שרה היתה שווה את זה. לא יכולתי לסבול יותר את הפרח הקמל ממול עיניי מבלי שום יכולת לעזור לה.
כעסתי על החיילים, על השוטרים ואפילו על הוריי שלא עשו כלום כעת שראו את כל שכניהם וחבריהם מתים מול עיניהם בכל יום וכל זה רק בגלל היותם יהודים.
בכל הפעמים שביקרתי את שרה מעולם לא ראיתי אותה בוכה והיא מעולם לא התלוננה על מר גורלה. ידעתי כמה ודאי קשה לה והיא מתגעגעת לחייה הקודמים, לחדרה, לחברות שכעת כבר שכחו ממנה ואליי.
כל כך מהר היא התרגלה לחיים החדשים בגטו ולחוקים הנוקשים בו ויצרה בתוכו חברויות חדשות, שכולם דיברו באותה שפה וחוו חוויות שונות והפעם בלעדיי.
הייתי אנוכי, רציתי את שרה לעצמי כמו בכל השנים ולא הייתי מוכן לוותר עליה. ערב אחד ברחתי מביתי לאחר ארוחת הערב והתגנבתי לגטו בחור הגדול יותר בצד המערבי של הגדר.
ניסיתי להתמזג עם שאר האנשים שהלכו לצידי ברחוב ומיהרו להיכנס לבתיהם לפני שעת העוצר שתחול בקרוב.
ידעתי כבר איפה משפחתה של שרה התגוררה לפי ההסברים שלה והזכרתי לה שבבנין הזה בעבר התגוררה בת משפחתי המבוגרת שנפטרה לפני שנתיים.
כעת הבנין הזה היה נראה כל כך שונה. כמו כל דבר בגטו, גם הוא היה אפור, מלוכלך וזבל היה מפוזר בכל מקום. הריח של המוות ושל הזבל התערבבו ויצרו ריח חדש שכמוהו לא הכרתי מעודי.
ילדים קטנים נראו מדי פעם מסתובבים כמו כלבים נטושים ופתחו את כפות ידיהם לעבר ההולכים ושבים, מתחננים לקצת אוכל עבורם.
דמעות הציפו את עיניי למראה הילדים והבנתי לפתע למה שרה ויתרה לעצמה כדי לעזור לכאלה שמזלם לא שפר עליהם ונותרו בודדים ללא הורים או אחות גדולה כמו שרה. כעסתי על עצמי שדווקא הפעם לא הבאתי איתי אוכל או משהו שיכולתי לתת להם. נזכרתי בסוכריה ששמתי בכיס מכנסיי אחר הצהריים למאוחר יותר והתכופפתי לעבר ילד אחד שבטנו הנפוחה היתה מראה שכמוהו מעולם לא ראיתי בעבר. הוא היה הקטן והשקט ביותר מבין כל שאר הילדים שהחלו להתגודד סביבי.
“קח זה רק שלך” אמרתי לו והוא מיהר לקחת את הסוכריה ובמעט הכוחות שנראה שהיו לו רץ לעבר בנין קרוב ונעלם מעיני יחד עם הסוכריה שלי. לבי התרסק באותו רגע עם המחשבה שייתכן שזה יהיה המזון האחרון שהוא יזכה להכניס לפיו בחייו הקצרים.
“עמנואל, מה אתה עושה כאן?” שרה צעקה ברגע שנתקלה בי בכניסה לבנין שלה. לידה עמדה ילדה קטנה ממנה שנראתה לי מוכרת. עיניה של הילדה כמו התעוררו לחיים כשמבטה התקבע עליי.
“הייתי חייב לבוא לשכנע אותך לנסות לברוח, זו ההזדמנות האחרונה. מדברים על כך שיפנו את כולכם מכאן ברכבות למקום רחוק שמעולם לא חזרו ממנו” אמרתי לה בשקט ומבטי מדי פעם נדד לילדה השקטה שעמדה לידה.
“אתה יודע שאני לא יכולה ללכת בגלל אמי וגם מרים לא מרגישה טוב לאחרונה ומאד חלשה” היא אמרה והביטה למטה לעבר הילדה לידה.
“זאת … זאת מרים?” שאלתי בהלם ומבטי נדד לעבר פניה של הילדה שהבנתי כעת שהיתה אחותה הקטנה. כל כך שונה נראתה מהילדה השובבה ומלאת החיים והחיוכים שתמיד רדפה אחריי כדי לזכות בתשומת לבי.
“לא זיהיתי אותה” אמרתי בכנות לשרה ודמעה זלגה על פניי עם ההבנה שאולי זו ההזדמנות האחרונה שלי לראות את שרה לפני העברתם למחנות המוות עליהם כולם דיברו לאחרונה.
“תבטיחי לי שאם תשני את דעתך תגיעי מחר בשעה שלנו לפתח המערבי ואני אקח איתי גם אותך וגם את מרים או מי שצריך, רק תגיעי, בבקשה” התחננתי עם דמעות.
“בסדר אני אחשוב על זה, תודה עמנואל, אתה חבר טוב” שרה אמרה ושלחה את זרועותיה לחיבוק. התחבקנו כך במשך כמה שניות קצרות מדי עבורי.
כמה רציתי להגיד לה באותו רגע שהיא בשבילי הרבה יותר מחברה, היא בשבילי הכל ואני מוכן לעשות הכל למענה – גם למות.
ניסיתי בחיבוק החזק שהענקתי לה לומר את כל אלה ויותר. עצמות גבה הבולטים מנעו ממני לחבק אותה חזק יותר מזה.
ליטפתי את הצמה שלה ואת הסרט האדום שעדיין קשר את קצוותיה ונפרדנו כך.
כל הלילה התהפכתי במיטתי מהתרגשות לקראת החיים החדשים שנתחיל יחד ממחר ועל כל ההזדמנויות שיהיו לי לומר לה מה אני באמת מרגיש כלפיה ומה אעשה עד סוף חיי כדי להגן עליה ולתת לה מכל הטוב שיש לעולם הזה להציע ולהרחיק אותה מכל הרע שראתה וחוותה לאחרונה.
למחרת באותה שעה בה קבענו, עמדתי נרגש והפעם הבאתי איתי גם צידה לדרך כדי שנוכל להתרחק ולהתחבא עד שנגיע למקום בו נוכל לגור יחד עד סוף המלחמה.
לאט לאט ראיתי ילדים קטנים מתקרבים לעבר הפתח ולכולם היה ביד פנס וסרט אדום כמו זה שהיה לשרה על השיער תמיד. הם פתחו את ידם מולי כדי שאבין שזו שרה ששלחה אותם.
אחד אחד העברתי אותם את הפתח ואחרי הילד התשיעי חיכינו לשרה ומרים שיצטרפו. לאחר כמה דקות של המתנה מתסכלת הגיעה מרים גם היא עם הפנס והסרט בידה. היא פתחה את ידה השניה ובה מכתב עבורי.
“איפה שרה?” שאלתי אותה בדאגה.
“היא לא יכלה לעזוב את אמא עכשיו שלקחו את אבא היום בבוקר, הנה המכתב בשבילך”.
“אני מצטערת עמנואל, כל כך רציתי לבוא איתך ולקחת איתנו את הילדים המקסימים האלה יחד עם מרים ובכך לאפשר להם עתיד טוב יותר והזדמנות לחיים. אני לא יכולה לבוא, אבל אני משאירה בידך את לבי יחד עם אחותי דמי משלי. אני יודעת שתשגיח עליה ותעזור לאחרים כי אני מכירה את הלב שלך. הלב שלי ושלך זהים הם ואני יודעת שאתה תעשה את זה למעני.
לא הספקתי לומר לך אתמול, אבל אתה לא רק חבר בשבילי. אתה כל העולם ואני לעולם לא אשכח אותך ואת העזרה שלך. אני אוהבת אותך עמנואל, תמיד אהבתי ולעולם אוהב אותך גם במחנה המוות וגם אחריו.
שלך לעד, שרה”
למרות הדמעות והכאב, לא היה לנו זמן וברחנו מהר לעבר היער הקרוב ששימש אותנו לימים הקרובים.
עברנו ימים קשים ולילות קשים יותר, רעבנו, רעדנו לקור, אבל הבקשה של שרה עודדה אותי להמשיך ולהחזיק את החבורה הזו בחיים ובריאים עד שהגענו לקבוצת הפרטיזנים היהודים שלקחו אותנו תחת חסותם ויחד איתם שרדנו את השנה האחרונה והקשה של המלחמה.
לאחר המלחמה מרים ואני חיפשנו במשך שבועות ולא מצאנו את שרה או את הוריה.
מרים ואני נישאנו עשר שנים לאחר מכן בישראל אליה הגענו שנתיים לאחר המלחמה באוניית מעפילים. בקיבוץ בו חיינו יחד עד היום בו נישאנו, עשינו כל מה שיכולנו כדי לזכור את שרה ולספר על פועלה לכל מי שהיה מוכן לשמוע בימים ההם עוד סיפור אחד מתוך האלפים שהגיעו לארץ באותם שנים.
בחתונה שלנו מרים קישטה את הצמה בשיערה בסרט אדום ואחרי החופה כל האורחים החזיקו פנסים והבהבו בו ארבע פעמים ברצף לעבר השמיים כדי ששרה תדע שהגענו בשלום והכל בסדר. גם למעלה בשמיים ידעתי שהיא לא תנוח על משכבה עד שלא תדע שאני ומרים בסדר.
“נזכור ולא נשכח”
