אפריקה שינתה אותי. עוד לא ברור למה ועד כמה, אבל חזרתי אחרת.
יש משהו בכבוד לטבע הפראי, בלפסוע לידו בשקט כדי לא להפריע.
יש משהו בסוואנה שמשתרעת עד קצה העין ובשמיים שחורים שבהם נראים כל הכוכבים בלילה, חד וברור, כאילו מישהו הרגע רחץ אותם.
יש משהו ברוח החמה ובגשם הפתאומי.
יש משהו באנשים שאין להם כלום ובכל זאת הם מברכים אותך במאור פנים אמיתי, לא מזוייף ותיירותי, ובילדים הקטנים שרצים לנופף לג’יפ החולף, חנית קטנה בידם.
יש משהו בצבעים העזים של הבדים, שבכל מקום אחר הייתי חושבת שהשילוב שלהם הוא חוסר טעם מוחלט, ושם הוא פשוט הולך יד ביד עם הצבעים המטורפים של הציפורים.
יש משהו באנשים שכשהם מתעייפים מלרוץ במרחבים העצומים הם פשוט נשכבים ככה, עם כל הבדים הצבעוניים, על החול היבש, והולכים לישון.
יש משהו באשכולות הבננות בכל הצבעים ובכל הגדלים והטעמים, ובמים הטורקיז והחול הלבן.
יש משהו בשקט.
היה לי רועש כשנסעתי, מבפנים ומבחוץ. הלחץ הלך והצטבר. ילדה ואישה ומלכה ודרקון, כולם הסתובבו בתוכי באי נוחות.
ואז השקט הזה.
הגעתי לארוחת ערב בלודג’ על אגם מאסק לבושה בשמלה אדומה. אין שם חדרים סגורים. אין מיזוג. יש רצפה, גג, וזהו. המלצרית שלנו חייכה אליי ועניה זהרו. “את נראית כמו מלכה אפריקאית,” היא אמרה.
מלכה אפריקאית היא לא קצרה ונמהרת. היא האקונה מטטה, פוֹלֶה פוֹלֶה (לאט לאט). היא פוסעת זקוף ובטוח, כי הרוח היא שלה, הגשם הוא שלה. היא לא תובענית, כי הכל מגיע אליה בזמנו הנכון. היא מחוייכת. הכל משעשע אותה, ואם היא מתעייפת, היא עוצמת עיניים ונחה, בדיוק במקום שבו היא נמצאת.
ואם עייפתי אתכם בדיבורים סתומים על פילוסופיה אפריקאית, אבל הבאתי לכם חשק לנסוע, אז הנה כמה טיפים שכדאי לדעת. זה לא הכל, וכדאי שתלמדו את הנושא בעצמכם, כמו מתי כדאי לנסוע, אבל אלה כמה דברים ששמחתי שידעתי או חבל שלא ידעתי:
צעיף מסאי: קחו איתכם צעיף גדול מאד מבד טריקו דק ונוח. להודיז יש כאלה. צבעים עזים, בעיקר כתום, הם צבעי המסאי, והם יזכו אתכם במבטי הערכה. הצעיף יחמם כשקריר, יגן על עור חשוף מהשמש וגם יכסה את הפה והאף כשהג’יפ יתמלא אבק.
בגדים בהירים: לא סתם לובשים חאקי. אל תביאו לספארי בגדים שחורים או כחולים כהים. זבובי הצה-צה מתים על זה.
כובע: חובה.
מכנסיים קצרים: אפשר, אבל אתם תיעקצו. צה-צה (כואב אבל לא מסוכן), יתושים (מסוכן אבל לא מגרד אפילו) ועוד. מרחיקי יתושים למיניהם עוזרים חלקית.
ג’קט: נדמה לכם שאפריקה חמה כמו כאן. היא לא. בלילה ובבוקר המוקדם קריר מאד. קחו ג’קט נוח.
אוכל: אם אתם נוסעים עם ילדים, וגם אם לא, תקחו איתכם חטיפים, דברים קטנים לאכול שלא מתקלקלים בחום: קרקרים, ביסקוויטים, פיצוחים… בספארי אתם מחוץ לציוויליזציה כל היום. אז נכון שבלודג’ אורזים לכם צהריים (לפעמים אתם בוחרים מה לארוז ולפעמים לא, ואז זה בכלל נורא), אבל זה לא מספיק, בטח לא לילדים.
שמש: עצה שטובה גם בארץ: גם אם אתם יושבים בצל לגמרי, אתם תישרפו. תימרחו נגד שמש, כל הזמן.
מלונות: אני ממליצה באופן גורף וחד משמעי על הלודג’ים שהייתי בהם. אין לי אף מילה רעה להגיד עליהם. אבל לא זול…
הנה האתר שלהם: www.tanganyikawildernesscamps.com
מדריך: המדריך שלנו, מייקל, שיש לו חברה משלו, הוא לא רק מומחה לוויילדלייף, לא רק מצלם לנשיונל ג’אוגרפיק, אלא יש לו חושים מחודדים גם לחיות בר וגם לבני אדם. הוא מסוגל לתפור לכם טיול בדיוק למידתכם, להזמין לכם מקומות בלודג’ים שהכי מתאימים לכם ולהביא אתכם למקומות שאף אחד אחר לא מגיע אליהם.
הנה האתר שלו: http://nesafaris.com/
זנזיבר: אחחחחחח זנזיבר… אין טיפים. רק תלכו. המלון שלנו היה אחלה, חדרים יפים. בריכות, שקיעה על המים. האוכל לא היה משהו. לילדים בכלל לא היה מה לאכול, כלומר אלה שחיים על נאגטס, פסטה ופיצה. הלכנו לשנרקל ומצאנו את דורי, ואז שחינו עם להקה של דולפינים. חוויה מדהימה!
