מאדם פלורנס

״בא לי סרט, אבל של שבע, יותר מאוחר כבר אהיה גמורה״
עם המילים הללו נכנסתי אתמול הביתה, השעה הייתה 18.20.    
״איזה?״ הוא שואל במבט קצת עייף.      
״נלך ליס פלאנט ונבחר״  עניתי, כאילו אני חייבת סרט ועכשו!   
נסענו, הגענו.
בשבע ושלוש דק’ עמדנו מול הקופאית. 
היו שני סרטים אופציונליים בחצי שעה הקרובה,
חככנו מעט בדעתנו  ואז נבחר “פלורנס פוסטר ג’נקינס“.
אפילו התפשרתי על שורה 2, כסאות בפינה, שכך ארצה  לראות סרט?, ולא חשוב איזה {רק לא כבד} מזמן לא קרה לי!!          
וזה היה שווה כל רגע!!  מריל סטריפ ויו גרנט מדהימים במשחקם.
מריל סטריפ לגמרי הופכת להיות מאדם פלורנס, דמות מעט פאתטית עם הרבה מאד חן.
קצב הסרט לא אפשר לי לרחם עליה אלא רק להכיר את חייה.
ללמוד דרך עיניה את העולם שבו היא חיה ואת הדרך בה התנהל עולם התרבות והמוסיקה בפרט בשנות ה –40 של המאה הקודמת.
סימון הלברג, {הווארד מסדרת הטלוויזיה “המפץ הגדול”} מוסיף המון במשחק נפלא של הבעות פנים ושפת גוף לסרט ולהבנת האישה מאדם פלורנס.
יו גרנט שב אלינו בצעדי ריקוד הנפלאים שלו ובמשחק אותנטי ומרגש
שנותן עוד מבט על התקופה ההיא ועל מיהי הדמות הראשית, הלא היא אשתו ואהובתו,
למרות הקול שלה ועוד כמה דברים קטנים שתצטרכו לגלות לבד 🙂
סרט דרמטי מלא הומור.
אולם הקולנוע היה מלא, כשאנחנו הזוג הכמעט הכי צעיר שם.
פרצי צחוק מתגלגלים עד דמעות גרמה לנו גב’ סטריפ/מאדם פלורנס ביחד עם אהבה ועצב שלוו בדממה מהופנטת מסך באולם.    
סיפור חיים אמיתי של אולי הזמרת הכי גרועה שהייתה אי פעם,
כשהמשפט הזה שלה
“אנשים יכולים לומר שאינני יודעת לשיר, אבל לעולם לא יוכלו לומר שלא שרתי”
מהדהד במוחי ומאפשר לי עוד נקודת מבט אפשרית וכדאית אפילו, על החיים.
ועוד איך היא שרה, עם קול עורבני משו, והזיופים המרתקים שלה, הגיעה לקרנגי הול.

שווה שווה שווה 

מריל סטריפ באחד מהתפקידים המשובבי נפש שלה “פלורנס פוסטר ג’נקינס”
טיזר שאומר הכל