חרוסת וטוסט – מזרח ומערב

אני בת תערובת, כור היתוך של תרבויות ועדות. המשפחה שלנו היא התגלמות הישראליות כפי שהיא נתפסת בעיניי הלא אובייקטיביות.

אז ככה זה התחיל: סבא וסבתא מצד אבא – אהרון ינאי וחנה ורבר זיכרונם לברכה, עלו לארץ ישראל בשנת 1920, כל אחד בנפרד, מגליציה (אוקראינה של היום), סבתא הגיעה באונייה מוינה וסבא בא ברגל ונכנס לארץ ישראל מלבנון. הם הצטרפו לגדוד העבודה, שם במחנה מגדל, הכירו והתאהבו, משם הגיעו אל מעיין חרוד והיו ממקימי קיבוץ עין חרוד.

סבא וסבתא מצד אמא – חיים ומזל (ר’זל) עוזרי זיכרונם לברכה, עלו לארץ ישראל בתחילת שנות ה 30 מתימן. הם הלכו מצנעא לעדן, סבתא נחטפה בדרך וסבא חיפש אותה ומצא …משם שטו באונייה דרך תעלת סואץ אל נמל יפו, ומשם בכרכרה לירושלים.

מזרח ומערב, רוסית ותימנית, ירושלמים וקיבוצניקים, דתיים וחילוניים. אמא הכירה את אבא בעמק יזרעאל, היא ירדה בתחנת האוטובוס מעפולה לצומת עין חרוד ואבא נתן ל טרמפ.

היא הייתה מורה והוא עבד במעבדה של משרד החקלאות. היא תימנייה והוא אשכנזי…

אצלינו בבית שמרו מסורת. לא נסענו בשבת, הייתה הפרדה בין בשר לחלב ואבא הקיבוצניק שלי, ערך בכל ערב שבת קידוש. הוא תמיד אמר, שזה מצויין שאנחנו לא נוסעים בשבת כי ככה הוא לא נתקע בפקקים של שבת.

את החגים הגדולים סוכות ופסח, חגגנו תמיד בירושלים. שהרי לא נסענו בחג. בחג הפסח, לא נפגשנו עם סבא וסבתא בעין חרוד, פשוט כי הם אכלו חמץ….

אמא לימדה אותי לבשל ולהכין את המאכלים התימניים הבסיסיים – מרק העוף עם החוויג’, קובנה בשרית טעימה ואת ה “דוקה” חרוסת התבלינים של סבתא מזל.

מאז אני מכינה אותה בכל שנה וגם ילדיי כבר הבינו שמדובר במעדן של ממש. (אל דאגה תיכף יהיה גם מתכון) .

שולחן ליל הסדר אצל סבא וסבתא בירושלים, היה ערוך באופן אחר ממה שהיו עורכים בקיבוץ…או בכלל.

על השולחן העטוף מפה לבנה שכוסתה בניילון, היו פזורים עלי חסה סביב, סביב. ביניהם היו ענפי מרור (סלרי) ירוק. במרכז השולחן ולכל אורכו, היו פזורות קערות עם ביצים, לידן צלחות עם כבד צלוי (בדרך כלל כבד בקר), וביניהן, הקעריות המבוקשות! קעריות מלאות בחרוסת ריחנית, מתוקה חריפה שכזו. מעל כל השולחן הייתה יריעת ניילון ששמרה מפני מי שנתקף רעב טרם הזמן.

בזמן קריאת ההגדה בעברית, ארמית ותימנית, היו נשלחות ידיים אל קעריות החרוסת כך שמול הדודים והדודות היו כמה קעריות….עם הינתן האות הוסרה יריעת הניילון והחל “הקרב” על החרוסת…חסה נטבלה בחרוסת, כריך המצה והחסה נטבל בחרוסת, הכבד, הביצה…סתם מצה או כפית…החרוסת נגמרה בקעריות תוך כמה דקות…ועד שהגיע המרק עם הפתות, כבר כמעט כולם היו שבעים.

הביתה היינו חוזרים מצויידים, בצנצנות קטנות עם חרוסת יקרה מפז.

במוצאי שביעי של פסח, היינו נוסעים לסבא וסבתא בעין חרוד. סבא היה מביא מחדר האוכל פרוסות חלה, על כל פרוסה היינו מורחים מרגרינה, מניחים פרוסת גבינה צהובה ופרוסת עגבניה. את הטוסטים היינו מניחים על רשת התנור הישן, שעמד במרפסת החדר. התנור, שלא היה בשימוש תמידי, וכאמור עמד במרפסת, היה מלא בקורי עכביש, אך אותנו זה לא ממש הטריד, סבא היה מחמם את התנור ויחד היינו מכניסים את הרשת עם הטוסטים הנחשקים אחרי שבוע של מצות. זו הייתה מסורת מוצאי פסח שלנו. כמובן שהיינו מביאים מעט מהחרוסת אם נשארה בכלל…

כך השתלבו להן מסורות, צבעים טעמים וריחות. אצלינו אוכלים בלי בושה, גפילטעפיש מתוק עם סחוג חריף. נהנים מכל העולמות. סבא וסבתא משני הצדדים כבר אינם בחיים, גם אמא שלי כבר איננה – הטעמים והסיפורים נשארים איתנו ואנחנו הבנות, משתדלות לשמר חלק מהמסורות. הילדים שלנו כבר לא ממש מבינים את העניין של הפרדת העדות, יש אצלינו מכל הגלויות כמעט ואנחנו מרגישים ישראלים שמשמרים מסורות של כמה עמים ועדות.

מתכון לחרוסת של סבתא מזל

2 קופסאות ממרח תמרים

אגוזי מלך (כ 400 גר’)

כף קינמון

כפית כמון

2 כפיות הל

כף פלפל שחור טחון

כף ג’ינג’ר טחון (סבתא הייתה אומרת “זנג’ביל”)

יין אדום מתוק

אופן ההכנה:

טוחנים בפוד פרוססור את האגוזים, מוסיפים את התמרים ומערבלים יחד. מוסיפים את התבלינים, מערבבים. טועמים – מתקנים תיבול (אם לא מרגישים את החריפות הטובה מוסיפים ג’ינג’ר), בסוף מוסיפים את היין – שוב לפי הטעם .

בהצלחה!!