צ’מעו סיפור.
כשהייתי קטנה, הייתי מאאאאאאאד קטנה.
כלומר, נוסף על היותי בגובה דשא, גם שקלתי כמו עלה של דשא. הידיים והרגליים שלי היו גפרוריות, את כלוב הצלעות היה אפשר לראות בלי מאמץ מיוחד, ולעומת זאת הבטן שלי היתה נפוחה ובולטת.
בכיתה ד’, כשהנתונים שלי סירבו בעקשנות לצאת מתוך העקומות של טיפת חלב (!!!) זומנו הוריי לחקירה כדי לבחון האם הם מרעיבים אותי (או לפחות כך מספרת האגדה).
התשובה לכך היתה, כמובן, ממש לא. זה שלא אכלתי היה ממש בהתנדבות. הוריי, שתמיד היו מגניבים, לא היו מוטרדים מכך במיוחד. הם ידעו שיבוא יום ואהפוך ליצור הטורף שאני היום.
סבתא שלי, עם זאת, לקחה את זה ממש קשה. כאישה שעברה את השואה ואיבדה ילד לרעב ולקור היא לא יכלה לסבול את המראה של ילד שלא אוכל.
היתה לה רק בעיה אחת – אני הייתי יותר עקשנית ממנה.
היה רק דבר אחד שאהבתי, בכל נפשי ובכל מאודי, עד כדי התמכרות קיצונית – חלב.
אבא שלי ואני היינו שותים חלב במקום מים, כוסות על גבי כוסות. לאבא שלי היתה כוס של ליטר. פעם הגעתי מהתיכון גוועת בצמא, הוא מזג לי שקית חלב שלמה לכוס, ואני שתיתי אותה בלי לנשום.
אחר כך קיללתי ארבע שעות, כמובן…
חזרה לסבתא שלי. בעוד שהיא לא היתה אישה משכילה במיוחד, לחושים הפולניים שלה לא היתה תחרות, וכך, בכל פעם שישנתי אצלה, היא היתה הולכת בבוקר מוקדם, קונה את לחמניות הקשר הלבנות, מוזגת כוס חלב גדולה, טובלת את הלחמניה הטריה בחלב עד שהיתה ספוגה לגמרי, ואז מסתובבת אחריי ומאכילה אותי בסבלנות ביס אחר ביס נוטף.
עם השנים הפך לחם טבול בחלב לסמל של האהבה של סבתא שלי, שגידלה אותי, וידה הטובה היתה ניכרת בכל מישור בחיי.
תגידו אולי שפחמימות, ובעיקר קמח לבן, וחלב, הם אוכל מנחם כשלעצמו, שמעלה את רמת הסוכר בגוף פלאים, וגם תצדקו, אבל בשבילי, זה היה דווקא זה, ולא לחם עם נוטלה, כי עם כל ביס יכולתי להרגיש אהבה טהורה וללא תנאי עוטפת אותי, יכולתי לראות את המבט הזה שאומר שאני הפלא השמיני עלי אדמות – מושלמת.
היום, כשמקסימום אפשר לומר עליי שבלעתי ילדה בכיתה ד’ לארוחת הבוקר, והגוף שלי כבר מתעקש על תזונה נכונה, אני נמנעת מלחמניות קשר, פיתות ושאר מרעין בישין, וגם יומן של כוסות החלב הגדולות עבר מן העולם.
רק לעיתים רחוקות, כשעובר עליי יום ממש נאחס, כשהגוף שלי צמא לחיבוק של אהבה ללא תנאי, למבט שנח עליי, זורח מגאווה, נקי משיפוט, כשדמעות חונקות בגרון וקורים דקים של יאוש מצטברים בפינות, בימים כאלה אני מוזגת לי כוס חלב גדולה, לוקחת לי פיתה טריה או פרוסת לחם עבה, או, אם אפשר, לחמניית קשר לבנה, טובלת אותה בחלב עד שהיא רכה וספוגה, וביס אחר ביס נוטף מזכירה לעצמי שאני הפלא השמיני עליי אדמות. מושלמת. ראויה לאהבה ללא תנאי.
תנסו אתם להתווכח עם סבתא שלי.
מבטיחה לכם שהיא לא תיתן לעובדה שהיא מתה לעצור אותה.
שתהיה לכם שבת שקטה, שבת של אהבה, ושבוע שבו תרגישו מושלמים, ראויים לאהבה ללא תנאי, בין אם אתם אוהבים חלב ובין אם לא.
תאהבו הרבה.
