טיסה

קיבוצניקית בת 16, יושבת מצונפת מפחד והתרגשות כאחד.
המנועים מתחילים לערבל את האוויר שלי והרעש מחריש אוזניים, ובעוד ליבי מקפץ ימינה שמאלה, למעלה ומטה, גם הבואינג הענק כבר מזמן בין העננים ולאט לאט אני נרגעת, נהנית מהשיוט הרגוע יחסית בין שמים לארץ.
קרובי משפחה שבקנדה הזמינו אותי אליהם, שילמו את הכרטיס והודיעו שכל הוצאות האירוח עליהם, רק היה צריך לקבל אישור מאסיפת החברים שבקיבוץ.
עבור האישור הייתי צריכה להחשף, לפתוח דלתות בגופי ובליבי ולהציג קולבים ממני.
הורי היו צריכים לספר קבל עם הקיבוץ ועדתו, מה עבר עלי ועליהם בשנה וחצי האחרונות.
מדוע הם חושבים שצריך לאשר לי את הנסיעה, ששום דבר ממנה לא היה על חשבון הקיבוץ, אבל אישור צריך.
למשימה גויסו אנשי מקצוע שתמכו בי באותה שנה  שבקושי אכלתי ולא באמת רציתי לגדול ולהכנס לנעלי הנערה שהפכתי להיות.
זה הצליח להורי והאישור ניתן והנה אני נוסעת לחוץ לארץ בפעם הראשונה בחיי – בת 16 ולגמרי לבד, קרובי המשפחה אמורים לקבל אותי בשדה בצד השני של העולם מבחינתי.
לפתע אני צריכה להיות הנערה הבוגרת שכל כך נמנעתי מלהיות.
אולצתי להתבגר במחווה מדהימה של טוב, אהבה וקבלה אין סופית שלי, כדי לבלות בקנדה ובניו יורק, חודש שלם עם קרובי משפחה שהכרתי היטב, אבל ראיתי אולי פעם בשנה.
לא היה בי פחד מהשהיה, רק מהטיסה, וגם הוא נגוז ברגע שהמטוס שייט לו בשמיים.
“אמא, כבר שמעתי את הסיפור הזה,” היא מחייכת אלי מתוך פנים אדמדמות מהחום שהעלתה פתאום, שלושה ימים אחרי שנפגשנו, “רק שאלתי אותך איך היה לטייל ולראות את אל נידו EL NIDO לבד, בשעות הערב.”
“זה, כנראה, מה שהצית את התשובה הזו,” אני עונה לה, עדיין מהורהרת, “זו פעם ראשונה בחיי שאני מסתובבת ממש לבד ברחובות מקום רחוק מהמקום הבטוח שלי, לא מוכר, יפיפה ומתוק. החוויה הזו של הטיול ברחובות של המקום הקטנטן הזה זרקה אותי לפעם הראשונה שטסתי לבד.”
“אני מגלה כשכאני חובקת את הפחד ומצמידה אותו אלי כחבר מתרגש, ביחד אנחנו מצליחים לטוס ולהתאהב במקומות יפים בעולם ואצלי בלב.”