“השפן של אנרג’ייזר”, זה אולי התיאור שהכי הרבה אנשים משתמשים בו לגביי (טוב, אולי אחרי “גמדה” ו”מופרעת”). יש איזו תחושה שאני מנהלת את כל חיי ברמות אנרגיה גבוהות כל כך ששום אדם לא היה עומד בהן.
זאת טעות.
אני אדם עייף וישנוני מטבעי. אולי בגלל שבחלק מהזמן אני על טורבו, בשאר הזמן אני חייבת לנוח.
לפעמים אני חייבת לנוח מעצמי, לרוקן את הראש ממחשבות ודאגות וחתירה בלתי פוסקת לגדילה ולימוד על אהבה, ופשוט, לרגע, להיות.
אז אמרתי יפה שלום, שיחררתי את הפייסבוק, העברתי את “אמור” לידיה האוהבות והבטוחות של נעה, ונסעתי.
לא כתבתי, לא הגבתי, כמעט לא דיברתי עם אף אחד כאן, והשתדלתי גם לא לחשוב, למרות שבמקרה שלי זו מטלה לא פשוטה.
שבועיים של נתק הביאו אותי למסקנה עמוקה בדבר החיים עצמם:
אני מכורה לברודוויי!
לא חשבתי שאי פעם אגיד דבר כזה, אבל זהו, אין מה לעשות. אני ומחזמרים זאת אהבת אמת.
את המחזמר Wicked, סיפורן האמיתי של המכשפות של ארץ עוץ, הכרתי במקרה, ודווקא בפייסבוק. מישהו העלה סרטון של ילדה קטנה ששרה שיר מתוך המחזמר. בדרך כלל אני לא פותחת סרטונים כאלה, ואני לא יודעת מה הביא אותי לפתוח אותו באותו יום, אבל צפיתי בו אולי חמש פעמים באותו רגע, והיו לי דמעות בעיניים. הסרטון פה למטה. תראו בעצמכם.
כשלמחרת העיניים שלי נמשכו לצבע של לק שעשה לי קליק בבטן, ואז גיליתי ששמו “Wicked” הבנתי שמישהו מנסה לומר לי משהו. עוד באותו אחר הצהריים נכנסה הביתה חברה של אור עם טישרט של המחזמר, וזהו. קניתי כרטיסים.
אני לא יודעת להסביר במילים את הקסם שהתרחש על הבמה, את הגאוניות של מי שכתב את המילים, כמה השחקנים היו מוצלחים… אני יכולה להגיד שצחקתי ובכיתי ויצאתי עם טישרט.
הטישרט הזה כמעט ולא ירד ממני עד שהגענו לארץ. הסתובבתי איתו בסנטרל פארק, בינואר, לפעמים עם מעיל מעליו, לפעמים בלי, ולא היה לי קר. קסם. מי שרוצה להתבדח על המילים “Defy Gravity” שמודפסות לי על החזה, זה המקום.
מאותו רגע התחיל להתגלגל בי רעיון, ובהחלטה של רגע קנינו גם כרטיסים ל”קינקי בוטס”, מחזמר שנכתב על ידי סינדי לאופר אהובת נעוריי. טוב שנסעתי עם ילדה ולא בעל. מככב בו טודריק הול, יוטיובר ידוע לכולם, חוץ ממני, כמובן. נו, טוב, בחירה פופוליסטית… אז זהו, שלא. הוא נכנס לבמה ובקהל עבר כמו גל הדף של אנרגיה מטורפת, מינית אפילו, וזה כשהוא לבוש בבגדי אישה! היה מרהיב.
ואז נגמר הזמן, והיינו חייבות לחזור כבר הביתה. יש גבול לכמה הבנאדם יכול לאכול צלעות (לא נכון) ולשתות קפה מחורבן (נכון!).
ואני נשארתי עם כמיהה אדירה לעוד. עודדדדד!!!
אז ניו יורק תחכה לי, אבל לא הרבה, כי בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אני אחזור לעוד מחזמר או שניים, או שלושה, כי כל כך קשה להחליט ביניהם…
כמו שאומרת אלפבה, הקוסמת ה”רעה” מ”Wicked”– לכל אחד מגיעה הזדמנות לעוף, להביס את הכבידה. אני עפה בשגרה. תפרגנו לעצמכם איזו תעופה קטנה מפעם לפעם, ותתלבשו חם, אל תיקחו דוגמה ממני. אני מופרעת.
אני מקווה שאתם שמחים שחזרתי.
שבת טובה שתהיה.
תאהבו הרבה, ותעופו!
