כשאור היתה בת שנתיים לקחנו אותה לדיסנילנד. דיסני היה החיים שלה, וגם אני, איך לומר זאת בעדינות, מחובבי הז’אנר עד קניית כל שמלות הנסיכות בכל הגדלים, כולל אקססוריז, וידיעת כל השירים מכל הסרטים בעל פה. סליחה, באמת.
בשניה שעברנו את השערים נמרח על פני שתינו חיוך ענק. יש משהו באוויר שם, לא יודעת, שעושה משהו לאנשים כמוני. אני יודעת שקניתי את פיסת האושר הזאת בכסף, ששום דבר לא אמיתי… ועדיין.
קרוב לכניסה עמד מיקי מאוס, כלומר בחור (אולי) בחליפת מיקי מאוס. לפניו השתרך תור די ארוך של הורים עם ילדים נרגשים שחיכו להצטלם איתו. אור קלטה אותו, ותוך שניה דפקה ריצת אמוק, מה שהיה יפה בשביל ילדה שהתחילה ללכת שבועיים קודם, ולמבטי הקהל ההמום הגיעה עד אליו וחיבקה אותו מכל הלב.
רצתי אחריה, נבוכה עד עמקי נשמתי, לקחתי את ידה וניסיתי להרחיק אותה משם, תוך שאני מסבירה לה (באנגלית. גרנו שם) שאנחנו נצטרך לחכות בתור כמו כל הילדים האחרים, שזו היתה הפעם הראשונה שהיא שמה לב לקיומם בכלל. היא היתה ילדה סופר מנומסת. ועודה, אגב.
היא פרצה בבכי קורע לב, כמובן.
מיקי מאוס לא חשב פעמיים. אסור להם לדבר, אבל הוא סימן בידו “אל תבכי”, ואז החווה על דיסנילנד ועשה סימן של חיוך, כאילו אמר: “כאן זה דיסנילנד, המקום הקסום בעולם. אף אחד לא בוכה כאן. תחייכי!” והוא אסף אותה אליו לחיבוק וסימן לי לצלם. היה טיפה קשה, כי העיניים שלי היו מטושטשות מדמעות, אבל צילמתי.
מאז היינו פעמים רבות בדיסנילנד ובדיסניוורלד, והאפקט הזה נשאר איתי – זה המקום הקסום בעולם, ואין לך ברירה אלא לחייך.
…
אתמול הגענו, נעה ואני, לניו יורק, ומשם אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו. בזמן שאתם תסבו לכם לארוחת השבת אנחנו נצא לרחובות ונגיד לכולם גוד אפטרנון והאו דו יו דו. אני זוכרת כמה זה היה לי מוזר, כשעברנו לגור פה, לפני המון שנים, לברך אנשים זרים לי לגמרי. זה היה קשה ומביך, בהתחלה, אבל למדתי לחבב את הנימוס הזה. זה כיף בחנויות, לקבל שירות מאנשים שמחייכים אליך ומברכים אותך לשלום ושואלים מה שלומך היום. אתם יכולים לקרוא לזה צביעות. אתם יכולים להגיד שזה לגמרי מן השפה ולחוץ, לא אמיתי, אבל אולי כשמתחילים ככה, בסוף זה מחלחל פנימה.
אתמול קפצנו לעשות קניות, שיהיה מה לאכול בדירה. הקופאית החמודה שאלה מה שלומנו, ואני, במקום התשובה המנומסת הרגילה, עניתי שירדנו מטיסה נורא ארוכה ואנחנו רעבות ועייפות. “מאיפה הגעתן?” היא שאלה, ואני אמרתי שמישראל. היא סיפרה שלה ולחברה יש חלום להגיע לישראל פעם, וככה, תוך שהיא מעבירה את המצרכים שלנו, סיפרנו לה קצת על ישראל. אז יכול להיות שחלק מהעבודה שלה הוא לברך לשלום את הקונים במאור פנים, אבל יצרנו שם, לדקות ספורות, קשר אמיתי.
אוהו, אנחנו מאוהבים לגמרי בלבנטיניות שלנו. “אנחנו אולי גסי רוח, אבל תראו כמה אנחנו חמים!” אנחנו אומרים לכל העולם בעודנו מצטלמים איתו סלפי מביך או חותמים עליו את שמנו בספריי צבע.
“הנימוס הזה, האמריקאי,” ככה אנחנו אומרים, “זה הכל צביעות! בפנים הם קרים לגמרי. הם לא באמת חברים שלך.”
וזה נכון. העובדה שמישהו מנומס אליך לא אומרת שהוא חבר שלך, אבל ראבאק, אנשים!! זה פשוט נעים! זה נעים שנותנים לך לעבור, שלא נדחפים לפניך, שאומרים סליחה, בבקשה, תודה והאו דו יו דו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שחזרתי לארץ, ושאני קצת בהלם תרבות. נכנסתי לטויס אר אס, לקנות צעצועים לילדות. לרגע הרגשתי כאילו חזרתי לקליפורניה. טויס אר אס נראתה אותו דבר. כמה דקות אחר כך, עם עגלה עמוסה, עמדתי להיכנס לאחד המעברים כשמולי הגיע עובד החנות עם עגלה, בכוונה להיכנס לאותו מעבר. שנינו היינו אמורים להגיע למעבר ביחד, ורק אחד יכול היה להיכנס. העובד דפק צעד ריצה גדול ונדחף למעבר שבריר שניה לפני שהגעתי. נעצרתי במקומי בתדהמה כשהבנתי שהאפשרות הזו לא עלתה על דעתי בכלל. עובד החנות, גבר… על פי כל הקריטריונים הוא היה צריך להיעצר ולתת לי לעבור, רצוי עם חיוך ומחוות יד. לא לקחתי בחשבון שהוא ימהר להידחף לפניי. “ברוכה הבאה לישראל,” מלמלתי לעצמי בשקט, והמשכתי את הקניות.
אבל למה?
מה היה קורה אם הילדים שלנו היו מנומסים למורים שלהם, ולא קוראים להם “סיגי” אלא “גבירתי”? מה היה קורה אם הם היו מנומסים אלינו? מה היה קורה אם הם היו מנומסים לקופאית בסופר? לאנשים ברחוב? מה היה קורה אם היינו מנומסים זה לזה בכביש, למשל? מה היה נגרע מהחום הלבנטיני שלנו?
אז אני נחמדה על אמת לכל האנשים שנקרים על דרכי; לכל המוכרנים בחנויות, לכל השליחים, לכל אנשי השירות וסתם לאנשים. אבל זה לא הכרחי. היה יותר נחמד לכולנו אם גם מי שלא אוהב את כולם היה מנומס לכולם, כולל אליי!
יכול להיות שהאמריקאים הם אומה של צבועים (הם אומה כל כך מגוונת שאי אפשר להכליל בכלל, אבל נניח לזה לרגע), יכול להיות שהם לא מבינים מהחיים שלהם בכלל, שהם חיים בלה לה לנד, וכל האושר הזה הוא אמיתי כמו בחור בחליפת מיקי מאוס, אבל את זה לא היה מזיק לנו ללמוד מהם. זה מתחיל מבחוץ, אבל זה מחלחל פנימה.
ועכשיו, שתהיה לכם שבת טובה ומחבקת, שתנוחו הרבה ותאהבו המון…
אבל אני, ניו יורק מחכה לי!!
