ניסיתי להבין למה דווקא אותו לא זכרתי. זה לקח לי עשרים שנים לשכוח אותו ועשר שניות להיזכר בו.
בלילות טובים הייתי מצליחה לישון שעתיים ברצף מבלי להתעורר לאותו סיוט חוזר. בלילות הפחות טובים זה היה נגמר בצרחות, בטקס החלפת הסדינים ובשינה שרק התחילה עם הזריחה.
כשהתחילו להתעורר לחיים בישראל סיפורים, שרובנו הדחקנו לפינות אפלות במוחנו. סיפורים שלא התירו לנו לשחרר אותם לחופשי כדי להחזיק את מעט השפיות שלנו במקום, הוא היה האדם האחרון שזכרתי.
זכרתי את הזוועות מסביב, הריחות, הטעמים, המראות ובעיקר את התחושות. קור, רעב, עייפות, כאב ועצב. מכולן העצב היה הקשה ביותר לסבול. לכל השאר הצלחנו למצוא פתרונות זמניים. מצאנו פת של לחם מעובש, בגד שנותר מאדם שכבר לא היה זקוק לו יותר, תרופה שנגנבה מארונות התרופות של המרפאה. רק לעצב לא היה שום פתרון והוא רק הלך וגדל בתוכנו עם כל יום שבו איבדנו חבר נוסף, מכר או בן משפחה שעוד נותר אחרי כל התנאים הקשים מנשוא.
את אריק הכרתי כמה ימים לפני שנשלחתי לעבוד במפעל המסמרים ומיד הבנתי שמצאתי חבר שמבין אותי ומישהו שיידע לגרום לי לחייך אותי בין כל הרגעים העצובים שאפפו את חיי בשש מאות שלושים ושמונה הימים ששרדתי בתוך מה שאחר כך הבנו, היה המחנה האכזרי מכולם.
בכל רגע פנוי שהיה במחנה בשעות שאחרי העבודה, דאגתי לבלות עם אריק. הוא היה גרמני, לא פולני כמוני, אבל מצאנו את הדרך לדבר ולתקשר ובעיקר בסוף גם להתאהב. שני אנשים בשנות העשרים לחייהם וכל מה שחיבר ביניהם היה העצב הגדול שנפער בלב שלהם, שאותו הם ניסו למלא בחיוכים גנובים ונגיעות מוסתרות כדי להרגיש שהם עדיין נותרו בני אנוש מתחת לסחבות, לעור המלוכלך והדהוי שנותר מהם.
מעטים האנשים שידעו על הקשר המיוחד שנרקם ביני ובין אריק ומשהו באהבה שלנו נתנה להם תקווה, כך הם אמרו. “אם במקום ובתנאים כאלה, שתי נשמות הצליחו להתחבר להתאהב, אז כנראה שיש אור קטן בתוך האפלה הגדולה הזו”.
במשך חודשים נשבענו לשרוד את המחנה, התנאים ובעיקר את הייאוש שחיכה לנו בכל פינה, רק כדי להתאחד ולהינשא יום אחד על אדמת ציון.
את הלילה הארור ההוא ניסיתי למחוק מהזכרון בכל דרך אפשרית שהמוח היצירתי שלי חשב עליו, אבל בכל לילה הסיוט הזהחזר והכה בי בגוף, בנשמה ובעיקר בלב.
הדבר היחיד שהצלחתי לשכוח ולהיזכר אחרי עשרים שנים היה האיש שעמד מאחורי הכל. האיש שלקח בלי לשאול, באכזריות את הדבר היחיד שנתן לי תקווה לחיים שאחרי. האיש שברגע אחד ודקירה אחת בלב, בלי שום סיבה מלבד היותו יהודי וגבר מגונן, הצליח למחות חיים ועתיד.
אריק לא נותר חי מספיק זמן כדי לראות את מה שהאיש הזה וחבריו עשו לי רק בגלל שתפסו אותנו מחזיקים ידיים בחשכה מאחורי מבנה המגורים. כמה שמחתי שעיניו נעצמו ברגע הגרוע מכל, בו נגזלה תמימות אחת ונכנסה מפלצת אחת ושתיים ושלושה.
אריק לא היה צריך להיות שם ביום שבו הבנתי את התוצאות של מעשיהם, חודשיים אחר כך ופעלתי בעצת שכנתי למיטה כדי להיפטר מתזכורת נוספת ללילה הזה, גם במחיר גסיסתי.
אריק לא היה שם ביום שהרוסים שחררו אותנו ולא ידעתי איך לעזוב את המקום הזה בלעדיו, בלי שום מטרה או רצון להמשיך ולחיות אחרי זה.
אריק גם לא היה שם כשהכרתי את אברום, השכן שלי או ביום שנישאנו ולא מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך רצון לברוח מהזכרונות ההם וליצור זכרונות חדשים שאולי ימחקו את הקודמים. אני את הלילה שבו איבדתי אותו והוא את היום בו איבד את אשתו ושלושת ילדיו.
אריק גם לא היה שם ביום ההוא עשרים שנים אחרי כשנזכרתי באיש הזה בזמן שעמד במסעדה בפריס עם אשתו וילדיו.
על דבר אחד הכי הצטערתי וזה על הלילה ההוא בו צפיתי במותו של האיש הזה בידי ציידי הנאצים, שאברום היה חלק מהם ולקח חלק פעיל במותו.
דאגתי לחרוט את שמו של אריק על גופו בעזרת סכין מאד דומה לזו שלקחה ממני אותו בלילה ההוא ורגע לפני שעצם את עיניו בכאב בלתי נסבל.
הסיוטים לא עזבו אותי גם אחרי הלילה הזה, אבל הידיעה שהוא כבר לא נושם את האויר שגם אריק לא זכה לנשום במשך עשרים שנה יחד איתי, שכנעו אותי מה היתה הסיבה העיקרית שנותרתי בחיים בשבילה – להיזכר, לנקום ולהמשיך לחיות בלי לשכוח.
