מועקה.
הוא התעורר מהרעשים בחדר האמבטיה, ועוד לפני שפקח את עיניו הרגיש אותה.
מועקה.
היא ישבה לו על החזה, התחושה היתה קרה, וזרה, ולא נעימה בעליל.
הוא פקח את עיניו, ותקע מבט בנקודה האדומה של המזגן שהיה תלוי מולו, מדמיין שזאת העין הקיקלופית של המועקה שמביטה אליו.
ידו נשלחה אל השידה שבצד המיטה, ובהחלטה נחושה שינתה כיוון מהנייד שהיה שם, אל הספר שהיה מונח על הרצפה. נשארו לו רק כמה עמודים אחרונים לקרוא, והוא גמע אותם בשקיקה.
היא הקשיבה לו קורא, כי ככה זה עם מועקות, הן קוראות מחשבות, ומסתובבות חופשי בתוך התודעה, וכשסיים לקרוא, היא פרצה בצחוק גדול, והוא הקשיב לצחוק המקניט הזה, ואפילו לא היה צריך לשאול למה היא צוחקת, הוא ידע, והוא ידע שהיא יודעת שהוא יודע.
ובאותו הרגע ממש, הוא איבד את החיוך הפנימי.
זה לא היה חדש. כבר היו מצבים בעבר שהוא איבד את החיוך הפנימי שלו, שהיה נעלם לימים, ולפעמים לשבועות, בלי הכנה ובלי אזהרה, ולכן, הוא לא ייחס לזה חשיבות.
המועקה, לעומת זאת, היא בדרך כלל היתה נעלמת אחרי מקלחת הבוקר…
אז הוא ניסה בדיוק את זה, ובזמן שצעד לתוך זרם המים החמים, שחיבקו את כל גופו בבת אחת, והמסו בו את שאריות ליל אמש, היא היתה שם איתו. ופתאום, החלה לדבר
“מי אתה?” שאלה אותו בטון מתגרה. הוא לא השיב, וסגר את זרם המים המנחם.
“מי אתה??” חזרה על השאלה בכעס
“מה את רוצה ממני?” ענה על השאלה בשאלה, והביט בדמותו במראה, מנסה להבין היכן לעזאזל היא מתחבאת, ומהן תחושות הדקירה שעולות מהגב התחתון במעלה עמוד השדרה ועד בסיס הגולגולת.
“שתענה לי,” אמרה בטון שקט שהפתיע אותו.
“אחרי הקפה,” ענה והלך להתלבש.
מכונת האספרסו ניגנה את שיר הפולים הטחונים, ואת מנגינת לחץ קיטור המים, שחורך את האבקה ומייצר טיפות של משקה מר ושחור, בעל ארומה של בית קפה קטן בפירנצה, העיר שהתאהב בה לפני שנים.
הוא יצא למרפסת, הדליק סיגריה ושאף עשן אפור עמוק לריאות, מעשה שלפי האזהרה שעל הקופסה יהרוג אותו יום אחד, אבל ככל הנראה לא היום.
לא היה לסיגריה טעם.
וגם לא לקפה.
והמועקה התיישבה בכיסא שלידו וחיכתה בסבלנות שיסיים.
הוא הביט בה, מסתכל ישר בפניה, והיא הופתעה לגלות כמה עמוק העצב בעיניים שלו.
“למה אתה עצוב?” לחשה בקול שכמעט לא נשמע. “בסך הכל שאלתי מי אתה.”
הוא עצם את עיניו, דמעות החלו לזלוג מהן, גדולות ומלוחות.
“מי אני?” חשב בליבו.
ואז פקח את עיניו, היישיר אליה מבט ואמר: “אני איש עצוב, שקרוע בין אהבות, ולא רואה תרחיש שבו הלב שלו לא מתרסק לרסיסים, לא משנה מה יעשה.”
המועקה החלה לבכות, כמו שרק היא בוכה, והוא חיבק אותה כמו שרק הוא מחבק.
“אני צריך למצוא את היעוד שלי בעולם הזה,” אמר לה, מנגב את דמעותיה השקופות. “אני רק לא יודע אפילו איפה להתחיל לחפש.”
היא שתקה, ולא הוסיפה דבר.
הוא השאיר אותה במרפסת, והלך לעשות את הדבר היחידי שידע לעשות במצבים כאלה.
לכתוב.
