זה התחיל כבר בילדות.
הסימנים הראשונים היו כאבים בלתי מוסברים בחזה, שהיו באים והולכים בצורה לא מובנת.
רופא המשפחה בעיירה שבה גדל לא ידע להסביר את הנסיבות, וגם לא ידע לשאול את השאלות הנכונות, שהיו עוזרות לקשר את הכאבים לחוויות רגשיות.
הוא פטר את התופעה ככאבי גדילה, ושלח אותו לרנטגן חזה.
טכנאי הרנטגן היה מבולבל. הוא לא הבין איך יכול להיות שהוא לא רואה את מה שהוא חושב שהוא לא רואה. היה מאוד ברור שהלב בצילום גדול מהנורמה, אבל מה שהוא לא ראה, היה בלתי אפשרי פיזיולוגית.
הטכנאי ביקש חוות דעת מומחה, ועד שהוא הגיע, ביצע עוד צילום, שנראה זהה לחלוטין.
הוא שמע אותם מתלחששים, והבין שגם המומחה לא יודע להסביר את שלא ראה, וששניהם החליטו שהמכונה מקולקלת, ושלחו אותו הביתה.
במשך השנים, הוא למד לחיות עם הכאב.
למד לנשום אליו, לדבר איתו, להתנחם בעובדה שהכאב סופי ועתיד להעלם מתי שהוא. אבל גם הוא, לא היה חד אבחנה מספיק להבחין מתי הכאבים מופיעים, מפני שהכאבים לא הופיעו כשהיה עצוב, או כשהסתיים קשר רומנטי, כפי שניתן היה לצפות מארועים שמוגדרים כ “כאבי לב”, “לב שבור” או “שברון לב”.
כלבים הגיבו אליו בצורה בלתי מוסברת. הם היו רצים אליו מצידו השני של הכביש לחיבוק, צוהלים ומקשקשים בזנבם, מושכים את בעליהם ההמומים ממפגן האהבה הבלתי מוסבר של חיית המחמד שלהם, לאיש הזר הזה, שלא עשה שום דבר מיוחד, חוץ מלחייך.
ואז הכאבים נעלמו.
הוא אפילו לא שם לב שהם נעלמו, פשוט כי החיים שלו נכנסו לקצב מטורף של קריירה ועשיה, משפחה וגירושין, זוגיות חדשה, וילדים. והם, הכאבים, לא היו שם בכלל.
עד שיום אחד, באופן הכי לא צפוי והכי לא ברור, הוא התעורר שטוף זיעה קרה מכאב חד ומפלח שגרם לו להרגיש כאילו ליבו עומד לפרוץ את כלוב החזה, ולצאת כך, פועם ומדמם, לחיים עצמאיים.
מה שהמם אותו אפילו יותר, זה שהוא לא הפסיק לחייך, למרות הכל ואף על פי…
בבת אחת, הכל התבהר.
הוא העיר את האישה ששכבה לצידו, ומבלי לחשוב פעמיים, בעוד היא מותחת את גופה, ומנסה להשתחרר מקורי השינה, אמר לה שהוא אוהב עוד אישה, שהוא מבקש שתאמין לו שהוא לא הפסיק לרגע לאהוב אותה, ושהיא לא זזה לו מהלב אפילו לא סנטימטר, ושפתאום הבין את כל הארועים הקודמים בהם חווה את הכאבים המוזרים בחזה שליוו אותו כל חייו
הכאבים, הסביר לה, היו בעצם התרחבויות של הלב.
היא היתה מבולבלת. אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לאהוב יותר מבנאדם אחד, ובכלל, כעסה עליו, שהוא הזוי, הלב הוא שריר אמנם, אבל הגודל שלו סופי והוא מוגבל על ידי מעטפת הלב.
ואז, ברגע ששמע את שנאמר, היכתה בו ההכרה שהוא יודע בדיוק מה גורם לו לכאוב כל כך.
בקפיצה חדה יצא מהמיטה, התלבש בחטף, ויצא מהבית.
מהחניה למטה כתב לה, שהוא נוסע לבית החולים, לברר אחת ולתמיד את מהות העניין.
“אתה מכאיב לי” ענתה, והוא התכווץ, לא תאר לעצמו כמה עצב שלוש מילים קטנות יכולות לגרום.
“סליחה אהובתי, אני לא יודע אחרת” ענה מבעד לדמעות שזלגו במורד גרונו, וערפלו את הראיה, ואיך שהוא, שרד את הנסיעה לבית החולים.
הרופא ביחידת ההדמיה הקשיב לסיפור בפעם השלישית, והחל לחשוב שאולי האיש הזה, שמתעקש על משהו שלא יכול להיות, אולי לא מעורער בנפשו, ושאולי שווה לבחון את העניין.
אם הוא צודק, כך חשב, זה שווה עשרות מאמרים וקרנות מחקר, ואולי אפילו נובל, ואם הוא הוזה, נו…. אז יהיה לו סיפור מצחיק לספר לקולגות.
התוצאות, כך מסתבר, היו חד משמעיות.
מה שלא היה,
מה שלא נראה בצילומי הרנטגן המבלבלים בילדותו,
אכן לא היה שם.
מעטפת הלב, אותה רקמה שלפי הרפואה הסינית מהווה מעין חומה מגנה על מנת לצמצם את פגיעתו של הלב, פשוט לא היתה קיימת.
מסתבר שלא היתה שם מעולם.
והלב, שאמנם היה פחות מוגן, ולא שכן מאחורי חומת רקמה עוטפת, כאב בצורה אכזרית, אבל, גם היה חופשי ממגבלות, וגדל בכל פעם שנכנס אליו אדם חדש.
“אהובה” כתב לאישה המבולבלת שציפתה לשובו
“אנחנו צריכים לדבר”
