אהובה
היה לי קשה, כמעט בלתי אפשרי, לקרוא את שעל ליבך, ולעצור את הדמעות שזולגות ללא הפסקה לאורכם ורוחבם של הזיפים שעל פני
המחשבה שאני גורם לך… לנו…. כאב גדול כל כך הומה בתוכי, כמו אלפי רסיסי מראה שבורה שהתנפצו בתוכי, מנקבים את ליבי, ממלאים את ריאותי בדם.
אני נחנק, ממש נחנק.
התקפי חרדה בלתי נשלטים שצפים בכל פעם שנדמה לי שהינה, הגעתי אל המנוחה והנחלה, אל האושר המובטח, אל השקט שאני כל כך מייחל לו..
אני לא יודע להיות מאושר.
אני לא יודע מה זה לקום כל בוקר ליד האישה שלצידה רצית לקום.
אני רואה אותך שם, אהבת חיי, ולא יודע אם לצחוק או לבכות.
רוצה לחבק בלי לשבור, לעטוף בלי לחנוק, להיות צודק, ונכון, וחכם, ותומך וחבר ומאהב.
ולא יודע אם אני יודע איך !
תביני
שנים של דיכוי כל תקווה לאושר עשו בי שמות, כבר סיפרתי לך על הצללים שלי, על תהומות חוסר הביטחון, על ואדיות הבריחה.
לא ממך אני בורח, ולא מעתיד משותף, ובטח לא ממחויבות.
אני בורח מעצמי.
הזכרת לי את ה”פולה פולה” שאומרים המדריכים הטנזניים בטיפוס על הקלימנג’רו, ואת…
את האוורסט שלי.
ואני מפחד שלא אגיע לפסגה שלך, שלא אהיה ראוי לך, שאאכזב.
את אומרת שהדרך חשובה, ושכל אחד ילך בקצב שלו.
אבל מה אם אני לא יכול לשמור על הפער ממך, ומה יהיה עלינו אם תתעוררי בוקר אחד ותגלי שאני כל כך מאחור, שאת כבר לא רואה אותי.
אני יודע שזה שלי, והחלטתי להקדיש זמן ומאמץ לרפא בי את הפצעים.
האם תהיי שם גם מחר?
כל שאני יודע, זה שאני לא מוותר על הסיכוי הכי טוב שהיה לי אי פעם להיות מאושר.
אוהב אותך אוורסט שלי
תמיד
לקריאת הפרק העשרים ושלושה בבלוג של נורית בורגר ינאי
