טוב אז אני יכול להסתיר את כל זהותי למעט דבר אחד : העיניים שלי. לא נורא, יש עוד גברים בכפר הנשכח שלנו בעלי עיניים כחולות. ניתן לגברות לנחש מי זה כל אחד…הערב אני “זורו”. כן הפושע החביב ממקסיקו, שסימני ההיכר שלו היו, המסיכה השחורה והאות Z חרוטה בחרבו, שהשאיר בכל מקום בו ביקר .
למען האמת, זורו היה ה”רובין הוד” של מקסיקו, אבל את מי מעניינות העובדות היבשות. זורו, היה אחד החתיכים. גבוה, בעל מראה שרמנטי, ומבט חודר מאוד. לבשתי את התחפושת, שהכנתי מיד כשקיבלתי את ההזמנה מהטירה. כבר דיי הרבה זמן לא הייתי בכפר הנשכח וזו הייתה הזדמנות לא רעה לחזור ובגדול.
עמדתי בפינת אולם הנשפים, המעוטר ברוב פאר והדר, לגמתי במתינות שמפניה מבעבעת וחיכיתי לראות מי נכנס. באטמן בכניסה כיוון את האורחים פנימה. מלצרית מתוקה עברה בין האורחים והציעה שתייה ופוטיפורים מושקעים.
ואז היא נכנסה. השימלה הסגולה הזו. אני מכיר אותה. ההילוך הזה. עצמתי לרגע את העיניים מנסה להיזכר מאיפה אני מכיר את האישה הזו. ואז מבטינו הצטלבו. היא הביטה בי ארוכות כשואלת מאיפה היא מכירה אותי. אני רק נתתי בה את מבטי החודר והכחול ביותר. ידעתי שאני מכיר אותה, רק שלא זכרתי מאיפה.
כשהסתובבה וגבה היה מופנה אלי, זה הכה בי. זכרתי את הגב הזה. את ההילוך השחצני והישבן המעכס מול עיניי הפעורות. זכרתי את המבט המלגלג שאמר לי “זה לא ממש חשוב מי אתה. לקחתי מה שרציתי ועכשיו תחזור לחור המעופש שלך…” הרגשתי גל חום אדיר מתפשט מתחת למסיכה שלי, מתחת לחליפה השחורה וה”זורו” שבי התחיל לבעבע מבפנים.
מיהרתי לצאת אל מרפסת העמודים המפוארת. הירח המלא עמד ממש מעליי, הגן המטופח של הטירה נצץ לאור מאות הנוריות הצבעוניות שדלקו בו. נשמתי עמוק ופלטתי נשיפה ארוכה, מנסה להרגיע את סערת רוחי.
“הלילה” החלטתי לעצמי, “הלילה לא אתן לה להתחמק ממני, לא אתן לה להשפיל אותי כמו אז לפני שנים. הלילה אתבע את עלבוני ואשאיר לה את סימן ההיכר שלי על הישבן החצוף שלה”
הסתובבתי לחזור אל אולם הנשפים, מלא בביטחון עצמי, מלא ב”זורו” שאני ואז נתקלתי בה…
