האולם מתמלא בחוגגים. האווירה מתחממת. שתי ידיים מחבקות אותי מאחור, אני מריח את ריח הבושם המוכר של קרלוטה. אני מסתובב אליה ונותן לה נשיקה לוהטת, אחח כמה שאני אוהב את התשוקה של האישה הזו. הערב, היא מגיעה בלי בעלה. המסכן נשאר לעבוד עד מאוחר. אני רואה כמה היא משוחררת והתחפושת שלה לא מצליחה להסתיר את חמוקיה השופעים.
אבל הערב יש לי מטרה אחת והיא “האלמנה השחורה” בשימלה הסגולה. הערב הוא ערב הנקם שלי בה ואני לא יכול להרשות לעצמי להוריד את העיניים ממנה.
קרלוטה לא מודעת למה שמתחולל בנפשי בשעה האחרונה. מעולם לא שיתפתי איש, או אישה, באירוע המשפיל הזה שקרה לפני שנים. עכשיו אני לא רוצה ולא יכול להתחיל ולהסביר לה למה אני לא מתפנה בכל כולי אליה. אז אני נותן לה יד ומושך אותה לפינה חשוכה, מנשק אותה בתאווה ושולח את ידיי לענג אותה בדיוק כמו שהיא אוהבת. קרלוטה עוצמת את עיניה היפות וגונחת בגניחות שלא משאירות אותי אדיש. אני כמעט מתמסר אליה בפינה החשוכה, כשמזווית עיניי אני רואה את האלמנה עומדת ליד הברמן, שמושיט לה כוס קיאנטי אדום. היא מושיטה את היד לכוס וידיהם נפגשות, זה הסימן שלי לגשת אליה. אני זונח את קרלוטה ההמומה מיישר את מכנסיי ומייטיב את המסכה על עיניי.
“גם אני אשמח לשתות מה שהיא שותה” אני אומר לברמן והוא מגיש לי כוס קיאנטי אדום, באותו הרגע ממש קרלוטה מושכת בידי ואני מספיק לראות שהאלמנה לוחשת משהו לברמן ושניהם צוחקים ומביטים לעברי.
קשה לי לשלוט בכעס שלי, הרצון לנקמה גובר בבת אחת על התשוקה לקרלוטה. אני מגייס את כל הסבלנות והאיפוק שנותרו בי ואומר לה “קרלוטה מותק, הלילה אני מרשה לך לבחור את הנסיך הכי יפה של הנשף ולהיות איתו. מתנה ממני, מה את אומרת?” היא מביטה בי במבט פעור, שדיה הגדולים רועדים בבד הירוק שבקושי עוטף אותם. “אבל מותק, זה הלילה שלנו, הבעל שלי לא כאן וזו הזדמנות נהדרת להנות” המבט הנעלב שלה מצחיק אותי, אני מביט בה במבט הכי חומל שאני יכול לאמץ, ובנשיקה לוהטת אני מסיים את השיחה, מניף את גלימתי השחורה ונעלם מטווח ראייתה.
בשקט ובתנועות כמעט חתוליות, אני מתמקם מאחורי אחד העמודים של האולם המפואר. כאן בשקט ובצללים, יש לי נקודת תצפית טובה על כל אולם הנשפים, מכאן אני רואה את קרלוטה, לוקחת כוס שמפניה מהמלצרית המתוקה ויוצאת למצוא לה את הנסיך התורן, אני רואה את האלמנה שלי, מפלרטטת עדיין עם הברמן, כשהוא נדרש להתייחס לאנשים אחרים. אני רואה מלצרית נוספת מסתובבת עם מגש קטן, היא נראית כל כך מוכרת, אני בטוח שראיתי אותה כבר פעם.
אני עוקב אחרי האלמנה, היא יוצאת שוב אל המרפסת. אני הולך בין הצללים ומפתיע אותה בנשיקה ארוכה ותאוותנית. היא מנסה להתנגד, אני לא משחרר, לבסוף היא מתמסרת לנשיקה שלי. אני מושך אותה לפינה רחוקה מאוד מאולם הנשף, לופת את ישבנה המוצק והחצוף. היא הודפת את חזי לאחור בשתי ידיה, “אתה, אתה איך אתה מעז?” היא רושפת אלי. הקול שלה מזכיר לי את מה שמזמן רציתי לשכוח. אני לא עונה לה. מצמיד את גופה אלי שוב, ומנשק אותה והפעם בעדינות וברכות. ההתמסרות שלה לנשיקה שלי מפתיעה אותי מאוד. אני מביט בעיניה היפות ויודע שלא אפגע בה לעולם. הנקמה שלי היא סתם גחמה של נער צעיר שהייתי פעם. האישה הזו סבלה מספיק וברור לי שהיא לא אותה הנערה המתנשאת שפגעה בי.
“התגעגעתי אליך” אני לוחש לה. “התגעגעתי לתחושה” היא עונה לי. אני מחבק אותה, מרגיש את שדיה היפים נלחצים אלי ברכות, אני מלטף את ירכה המבצבצת מן השסע הסגול של שימלתה ומוליך את ידי אליה. אנחה נפלטת ממנה. אני מושך את ידי בבת אחת, מרחיק אותה ממני. מביט בה במבט הכי כחול שלי ואומר לה בשקט : ” היי שלום. זורו השלים את משימתו ולא יחזור אליך לעולם” אני מסמן באוויר את האות Z בחרב הדמיונית שלי ונעלם בין הצללים.
לפרק הבא
