הים סוער היום, אני מביטה בו ויכולה להבין אותו. גם אני סוערת היום ולא רק היום. מזה זמן רב שליבי סוער בקרבי. רוב הזמן אני אפילו לא יודעת למה הדמעות פשוט זורמות מתוכו היישר דרך חלונות נפשי, במורד גבעות לחיי שפעם היה להן כה טבעי להתרומם עם חיוך והיום הן נותרות יציבות, יציבות מדי.
אני מנסה לפתור משוואות מורכבות בראשי, שהן אוסף רסיסי חיי ובכל פעם שאני מתקרבת לפתרון הגיוני, אני מגלה שסיבכתי את המשוואה עוד יותר.
אני לא נעזרת באמרות שחוקות שמספרות לי שוב ושוב כמה שהחיים לא הוגנים, אחרת למה להמשיך את ההצגה ולא להוריד את המסך מבלי להמתין למחיאות הכפיים?
אני לא מחכה לכך שמישהו יושיע אותי ממה שנותר ממני אחרי שקילפתי את כל השכבות ונותרה אמת אחת ערומה ולא תמיד כל כך יפה. אני אוספת את מה שנותר ממני ומשליכה בדרכי את מה שהיה שם קודם לפח הזבל הגדול של הצביעות, השקרים והאכזבה.
אני מתהלכת בין הגלים, נזכרת ביום ההוא שעמדתי במקום רחוק ממולדתי, בתוך מים יותר שקטים והתחננתי לתשובות מהים. אני זוכרת שהתרסתי בו שאם אין לו תשובות, אז נראה אותו לוקח אותי ואוסף אותי להיות חלק ממנו, אבל הוא לא רצה אותי אז והיום אני זו שלא רוצה אותו.
עוברי אורח חולפים על פניי ומביטים בי, הם לא יכולים לפספס את העצב בעיניי וחלקם אף יזהו שאריות מדמעות שטרם יבשו. רובם יחייכו אליי ויבקשו לנחם אותי במבט או בחיוך יפה. לא את אלה אני מבקשת להכניס לחיי. הם רק צופים מהצד, שבאים והולכים ומעניקים לי מתנה זמנית, כזו שלא תתפוס באמת מקום משמעותי בחיי או כזו שמסוגלת להקים מחדש את כל מה שנותץ במו ידיי.
המבט שלי עובר לאופק שמולי, לא זה שבו השמש מתמזגת עם הים בסופו של עוד יום או מתרוממת ממנה בכל בוקר חדש, אלא לאופק של חיי.
שם אני מדמיינת אותך, ממתין רק לי, כמו בחלומותיי, בהם יצרתי אותך כמו שאני רוצה שתהיה ולא כמו שאתה, ברצון שרק הלך וגבר עם כל בוקר חדש ובעיקר בתקווה ההיא שאני יודעת שהיא חסרת תקווה. אני יודעת, אבל ליבי יודע אחרת והוא מתעקש במקום שבו הראש ויתר, העיניים יבשו והגוף כבר עבר הלאה.
אני פותחת את זרועותיי הכי רחב שאני יכולה לצדדים, עוצמת את עיניי ושרה לי בלב שיר שמזכיר לי אותך, שיר ששלחת לי הרבה לפני שהכרתי אותו ואולי בכלל לא הייתי מכירה אותו מאז שהפסקתי לשמוע שירים ברדיו. רק אני אקבע למה אאזין מתוך רשימת ההשמעה שלי ומתי.
איך אדע אם לאחר שאסגור חזרה את הפער בין זרועותיי, אתה תעמוד שם בחיבוק שלי? ואולי אני בכלל אשאר עם הזרועות כשרק אני עטופה בהן? ואולי גם זה בסדר? אולי נועדתי להיות שם עבורי, לחבק את עצמי ולהעניק לי את כל מה שנמנע ממני?
כעת גבי הולך ומתרחק מהים שעדיין סוער כמו ליבי ואני מברכת אותו לשלום עד הפעם הבאה שאבוא לבקר אותו. על הים אני תמיד יכולה לסמוך שיהיה כאן לקבל את פניי, את דמעותיי ואת מילותיי הממתיקות סודות שרק הוא שומע.
כן הים שלי יקבל אותי תמיד ואני אותו, גם כשהוא שקט וגם כשהוא סוער וככה בדיוק אני אוהבת את עצמי, פעם כך ופעם כך.
