חזרתי עכשיו מההוספיס בתל השומר. התחנה האחרונה. הכניסה היא לא על הכביש. צריך ללכת ברגל בין שתי חומות של אבן, עלים יבשים מתפצפצים מתחת לרגליים.
“בית המוות.” אני אומרת לגבוה, “יש סימבוליות בזה שצריך ללכת כל כך הרבה. למוות צריך לתת את הכבוד שלו. המעבר הוא לא פשוט כניסה ויציאה בדלת זכוכית.”
האישה שבאנו לבקר בקושי בהכרה. רוב הזמן היא ישנה בשלווה, אבל לפעמים היא לא רגועה או סובלת. האחיות אומרות שהיא חווה חרדות. אני חושבת לעצמי כמה פשוט היה להתיר לצוות הרפואי להעלות את המינון של המורפיום ולאפשר לה להחליק משינה אחת לשינה אחרת, נצחית יותר.
אני מחזיקה לה את היד קצת ומרגישה שהיא, כמו שהיא חוזרת ואומרת “לא פה ולא שם”. זאת הפעם האחרונה שאראה אותה. היא לא מאד קרובה אליי, אבל היה בינינו איזה קשר מיוחד ולא צפוי. עכשיו יישארו רק זכרונות.
המטפלת שלה מספרת לנו שהיא מנגנת בבתי אבות. “יש שם ‘ילדים’ בני 94 שמאוהבים, סיבוב שני ושלישי,” היא אומרת.
“לאהבה אין גיל,” אני אומרת לה. “גם לא למוות.”
אנחנו יוצאים מדלת אחרת, ישר אל האור הבוהק שבחוץ, כאילו עלינו מתוך מים שחורים לנשימת אוויר ראשונה.
החיים יכולים להסתיים בכל רגע, לכל אחד מאיתנו, אני חושבת לעצמי. בכל רגע נתון אנחנו יכולים להפוך לערימה של עצמות ובשר שמוטלת במיטה ומחכה לסוף שמבושש להגיע.
יש רק דבר אחד לעשות נגד זה – לאהוב. בכל הכוח, בכל הנשמה והנשימה שיש בנו. למצות כל יום עד תומו. לעשות את הדברים הכי בלתי אפשריים. ללכת עם הלב, לקפוץ בנג’י מצוקים בנפש, לעשות את מה שהכי מפחיד, להגיד למישהו שאנחנו אוהבים. לאפשר למישהו לאהוב אותנו.
כל כך הרבה אנשים אמרו את זה לפניי, אבל זה מקבל פתאום בהירות אחרת אחרי ביקור בהוספיס, אז רציתי להזכיר לכם את זה. תאהבו!!
ושיהיה סופשבוע נפלא, ואל תמותו לי מחום.
גל
