מנסה לנשוף החוצה ממני את כל הלכלוך שנאגר בי מדי פעם.
אני מקלידה את האותיות ומרגישה כאילו אני יורקת אותן מהמקלדת אל המסך.
הן מוטחות אל המרקע הלבן שמולי ככתמים שחורים חסרי גבולות או מעצורים, שולחות זרועות פרושות אצבעות לעברי, מנסות לינוק ממני את כל הרפש שמוזרק לעברן מתוך אצבעותיי.
לא מצליחה, והאמת, גם לא מנסה לפענח את סוד הזבל המצטבר בי פתאום.
כאילו כל החומרים הרעילים שהוכנסו בי בחודשים האחרונים עשו שיחת ועידה והחליטו לייצר בתוכי הר געש שמפעפע, מבעבע, מרעיד את כולי מרצונו לבקוע מתוכי, בצרחות שיבריחו גם את המכשפות הקטנות והשקטות השוכנות בי.
ואולי נוח לי להטיל דופי ברעלים המתוקים שהוחדרו לגופי על מנת לוודא חסימה מוחלטת לפולש זר, קר ומנוכר, במקום לצלול עמוק אל מתחת הלבה הרותחת באדום, זהב ושחור, למצוא את הפינה האפלולית הזו שמדי פעם מרימה את ראשה ללא הסברים, בלי סיבה, פשוט מותחת את ידיה, מפהקת פיהוק קולני ומשחררת שאגות אריה שפוערות כל נים ותא בגופי, יוצרות מערבולות חול בעורקיי ורושפות גצים בכל חלקיק קטן שמתקיים בעמקיי.
לו רק יכולתי ללמוד להבחין שניה לפני שהר הגעש שבי מתפוצץ, רגע לפני שסל האשפה עולה גבוה על גדותיו ומתחיל להתרוצץ לו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, לכל פתח שרק מאפשר לו כניסה, מצייר בי חוסר שיווי משקל, ואני מרגישה איך אני צונחת מטה, נמתחת גבוה למעלה, נפרסת ימינה ונחתכת שמאלה, כשכל מה שאני מצליחה לעשות הוא לתקוע את ציפורניי הקהות בבשרו של אחד האנשים הקרובים לי ביותר, בתקווה שיבין שתימרות העשן המבצבצות מציפורניי האחוזות בו מתחננות שיפתח להן צוהר בו יוכלו להתפרק, להתנדף ולחלץ ממני כל לבה מטונפת שאינה מוצאת מרגוע.
אז קיוויתי.
ציפורניי ננעצו עמוק מידי, עיניו סמאו מהאובך הכבד שניגר מהעשן, נפשו הפכה לגֶחל
ופיו ירק לעברי אש, כשכל שביקשתי היה לשאוב מים צוננים להשיב את רוחי, זרנוק של אהבה צוננת שינקה את כל האיכס הזה שהתעורר לו איתי הבוקר.
את הטקסט הזה כתבתי לפני כשנה וחצי.
הוא נשפך ממני לדף בדיוק בחמש הדקות שלוקח להוריד את הזבל מהבית לחדר הפחים.
כשסיימתי לכתוב הרגשתי כאילו הפח שבי שטוף ואפשר להניח בו שקית ריקה ונקיה. עכשיו אני יכולה להתחיל שעה חדשה, יום חדש.
איכשהו אני מגיעה לקרוא את הטקסט הזה בכל פעם שעלי לנקות אותי כדי להיות מסוגלת להכיל מחדש. המילים הללו הן בדיוק המילים שלי לימים הללו בהם אני מקרצפת חדרים בתוכי שיוכלו לאכלס שתיל חדש שנובט בי.
תמונה – המצלמה שלי ואני בפיליפינים
