9.6.17
אני פותחת את הספר בעל הכריכה הכתומה, עב כרס, כזה שמבטיח לי כמה לילות של קריאה, כמו שאני אוהבת.
אני מתחילה לקרוא ממשיכה וקוראת ולא מצליחה לצלול אל תוך הסיפור, אל תוך הספר, אל הדמויות, אל המקומות.
הספר מלא ועמוס בתיאורי המקומות והאווירה ואני לא מרגישה כאילו אני שם.
אני מכריחה את עצמי להמשיך, כיוון שעוד לא קרה לי שבחרתי ספר ולא הצלחתי לקרוא אותו.
גם כשאני מחליטה לנסות זאנר חדש, יש לי דרכים משלי לדעת ולהרגיש אם אוכל לקרוא את הספר.
אז המשכתי וקראתי יותר משליש וזהו הרגשתי שהנשימה שלי נלקחת ממני שהספר מעורר בי התנגדות לקרוא אותו והפסקתי.
זהו ספר כתוב היטב, מתורגם נפלא לטעמי, נוח לקריאה ועצם כך שלא הצלחתי לקרוא אותו העלה בי תהיות רבות.
יש לי ענין עם הודו, היא אחת הארצות שהכי פחות מעניין ובא לי לנסוע אליהן ורבים מרימים גבה ותוהים איך יכול להיות, אבל זה משהו שמגיע מבפנים ואני לא מתווכחת עם עצמי 🙂
אז תחילה בחנתי את הנושא – הודו – ואם לדייק את העולם התחתון של בומביי – אבל כבר קראתי ספרים סרטים על החלקים הקשים יותר של הודו, ולכן הסיבה הודו ירדה מהפרק.
אני אוהבת ספרים עבי כרס, משהו מהילדות, כאילו הספר לא יגמר אם יש בו הרבה דפים וכך גם אוכל למשוך את חיי בתוכו לאורך שעות וימים.
ספרים בד”כ פשוט מטביעים אותי בתוכם, לא תמיד במשפט הראשון אבל לרוב זה קורה בדפים הראשונים.
אני נטמעת בעלילה כאילו אני אחת הדמויות וכך אני קוראת אותם, את כולם.
בכל ספר אני חווה חוויה אחרת וכך לומדת עוד ועוד על העולם של הסיפור עצמו ועלי בתוכו.
בניסיונותי להבין מדוע אני לא נכנסת ולא מצטרפת לאף אחת מהדמויות בשאנטראם, כתבתי לעצמי קמצוץ קטן מהספרים שהייתי מאד בתוכם, ספרים שאני יכולה לקרוא שוב
ולהרגיש בדיוק מה שהרגשתי בפעם הראשונה שקראתי אותם:
האפיפיורית יוהנה – של דונה וולפולק קרוס
רומן על דמות היסטורית שנויה במחלוקת. {טוענים שבמאה התשיעית הצליחה להגיע לכס פטרוס בקדוש מחופשת לגבר) הסופרת הצליחה להכניס אותי לתקופה החשוכה בימי הביניים, ספר אשר תוך כדי סיפור מרתק וסוחף מלמד המון על החיים אותה תקופה, מקום הדת, יחסי ה”כוחות” בין הנשים לגברים.
נוכרייה – דיאנה גבלדון שוטחת על פני ספר עב כרך חיים כפולים של אישה, החיה בשני עולמות, שתי מאות. כאן הצליחה הסופרת לגרום לי לצלול לתוך העולמות, להיות לנוכרייה בעצמי ולצעוד עם גיבורת הספר, להכיר עוד פיסת היסטוריה ואת סקוטלנד דרך סיפור מושך וכובש.
האי של סופיה וחוטים מקשרים שני ספרים של ויקטוריה היסלופ –
ויקטוריה מצליחה להעביר נושאים כאובים (צרעת, מלחמת טורקיה יוון) דרך הסיפור האנושי הפרטי, אני לגמרי נוכחת בתוך הטקסט.
דרך התיאורים המאד מוחשיים שלה, נשאבתי לחלוטין אל תוך התקופה והמציאות בה הסיפור נכתב.
אז למה לעזאזל, שאנטראם לא הטביע אותי בתוכו.
חזרתי לרפרף בספר כדי להבין מה מונע ממני לקרוא אותו. התיאור של כל מה שקורה סביב הדמויות, תיאורי המקומות, האווירה, החפצים וכו… עמוס לי מידי.
משהו בדרך בה גרגורי דייוויד רוברטס כותב ומתאר מבלבל אותי.
ובמקום שארגיש כאילו אני ליד לין או דמות אחרת בספר, גרם לי לתחושה הפוכה, לתחושה של ניכור, לתחושה של מרחק ומכאן חוסר יכולת פשוט להיות בתוך העלילה.
אני יודעת שזהו רב מכר, שזהו סוג של אוטוביוגרפיה, ספר שגרף שבחים, אבל אני לא צלחתי אותו.
הוא הספר היחיד שבחרתי לי ולא הצלחתי לקרוא, אולי סימן נוסף שהודו ואני זה לא.:)
