“זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב” השיר התנגן בראשו כל הבוקר, הוא קם איתו מהלילה, הוא ציחצח איתו את השיניים ושטף איתו את הפנים. המים הקרים הרעידו אותו קלות, הוא הביט בפניו המביטות בו מן המראה. הוא ראה שם איש שלא ממש הכיר. כשחשב על עצמו תמיד ראה אותו צעיר ונמרץ והנה מן המראה משתקפים אליו פניו של איש בוגר. הוא בחן את הקמטים בזוויות העיניים, את הפסים שחרצו בו השנים בין הגבות, את הצוואר שמתחיל לאט, לאט להתדלדל. המצח הרחב, יותר נכון, המתרחב. “זה בסדר” הוא ניחם את עצמו, הגיל והקמטים לא יקחו ממני את הברק בעיניים, את החיוך הרחב, את שימחת החיים.
הוא התלבש מהר ויצא אל הרחוב השקט. רק הד נעליו נשמע בשעה המוקדמת כל כך. הוא החל בהליכה מהירה במעלה הרחוב וכשהגיע אל השדה כבר רץ בריצה קלה. הרוח ליטפה אותו במן קרירות חמימה כזו, ככה זה בסתיו, החמימות קרירה והקרירות חמימה…מן מצב כזה בלתי אפשרי של עונת מעבר. הוא רץ על רגבי האדמה מתנשם ומתנשף. מרחוק ראה את שכניו עם אופניהם נוסעים בשבילי האופניים, חבר שרץ עם כלב קטן, קבוצת הריצה המקומית באפודים זוהרים…הוא חולף על פני כולם וחיוך גדול על פניו. השמש עולה במזרח מאחורי הגבעה וזוהרה העדין צובע הכל בצבעי שלכת זהובה אדמדמה כתמתמה. לפתע, הוא שומע מאחוריו דישדוש נעליים. הוא מפנה את מבטו לאחור ורואה אישה שהולכת בעקבותיו.
הוא מגביר את קצב ריצתו, רצה לרוץ לבד הבוקר. היא הולכת מהר בעקבותיו. “רגע לאן אתה ממהר?” הוא שומע אותה קוראת לו. הוא נעצר בהפתעה. היא כמעט מתנגשת בו ומתחילה לצחוק ולהתנשף גם יחד.
“למה אתה לא מחכה לי” היא שואלת וממשיכה “אתה בורח ממני?” הוא מסתכל עליה מופתע, מנסה להיזכר אם הוא מכיר אותה, אם ראה אותה אי פעם בחייו. “אנחנו מכירים?” הוא שואל במבוכה ומתחיל ללכת . “כן ולא” היא עונה לו והולכת לצידו. ” אני מכירה אותך, פעם עבדנו יחד וזה נגמר לא טוב, זה היה לפני המון שנים אני הייתי כמובן צעירה יותר ורזה יותר וחסרת ניסיון ואתה? אתה נראה בדיוק אותו הדבר” . הם ממשיכים ללכת בקצב שלו כשהיא מנסה להדביק את צעדיו. תחת עץ אקליפטוס אחד, הוא נעצר. שותה מבקבוק המים שלו ומציע לה לשתות גם. היא שותה מהבקבוק שלו בשימחה אחרי שניגבה את הפיה בחולצתה. היא נראית מוכרת, הוא חושב לעצמו, זה היה באמת לפני הרבה שנים כשהכירו. מה היא עושה כאן? עד כמה שזכר היא גרה במקום אחר לגמרי, הייתה אמא צעירה לילדים קטנים, כמה שנים עברו מאז? איזה עשרים לפחות.
“תראה זה לא שאני עוקבת אחריך או משהו, עברתי לגור כאן לפני כמה חודשים ומאז ראיתי אותך כמה פעמים ככה, בשבילים. לא ראית אותי אני מניחה או שלא שמת לב אליי. הבוקר כשיצאתי להליכה שלי פתאום חלפת על פניי והחלטתי לפנות אליך, אני מקווה שזה בסדר ולא חצוף מידיי”
הוא מושיט לה את ידו ואומר “ממש לא, רק שהפתעת אותי, אז נעים מאוד אני נועם” היא מחייכת אליו בחיוך נבוך, מושיטה את ידה ואומרת “נעים ביותר, אני נעמה” שניהם פורצים בצחוק על שמותיהם הדומים. “אני מציעה שאתה תמשיך בריצה שלך ואני אמשיך בהליכה שלי, נתראה בשבילים. שיהיה לך יום מקסים”. היא פונה ללכת והוא קורא אחריה “חכי רגע נעמה, את אוהבת תה צמחים?” היא מסובבת אליו את פניה המחייכים ואומרת לו “מעדיפה זוטה וגרניום, בלי סוכר לא לוהט …עוד שעה אצלך בחצר?”
הוא חוזר לקצב ריצתו בהדרגה. מחשבותיו נודדות אל רוח הסתיו הנעימה המביאה איתה קריאות עגורים חגים בשמים, שקנאים כבדי מעוף, עלי שלכת חומים הממלאים את המרפסת, סוודר בערב ואנשים חדשים שפתאום מתפרצים לחיים.
הסתיו הזה, עונת המעבר בין חומו של קיץ וקלילותו לבין קור החורף ורטיבותו. בין סוף השנה לתחילתה, בין תוכניות למימושן. סתיו ימים ומעשים, סתיו של מחשבות ויחסים. עלים מסתחררים ברחובות, ציפורים באות והולכות ועוד מעט נחליאלי יקשט את הרחובות בדילוגיו השובביים ומתלה המעילים יתכסה בצעיפים כבדים. נועם חוזר אל ביתו החשוך, פותח את התריסים, עננים מכסים חלקת שמים כחולה. הוא קוטף מגינתו זוטה לבנה ועלי גרניום ריחני, חולט אותם בקומקום שקוף, מוריד מן המדף העליון שתי כוסות זכוכית, פורס כמה פרוסות לימון מלא מיץ ומניח בצלוחית צבעונית. מחשבותיו נודדות אל חיוכה הנבוך של נעמה, אל התנועה שלה כשניגבה את פיית הבקבוק בחולצתה. מעניין מה היא רוצה ממני, הוא תוהה בינו לבין עצמו. כבר הרבה זמן שלא ישב במרפסת שלו עם אישה. הוא מטאטא את העלים של הגפן המתכוננת לשנת החורף שלה, מנגב את השולחן, ומחכה לנעמה עם התה ועיתון הבוקר.
“טוק, טוק” הוא שומע אותה קוראת לו. “אני כאן במרפסת מאחור, בואי הצטרפי אלי” . נעמה, יש לומר, אישה נאה מאוד. חיוך גדול מאיר את פניה הארוכות וחולצה גדולת מימדים עוטפת את גופה . הוא סוקר אותה במבט ישיר והיא מתיישבת על הכסא מולו. מוזגת לה ולו מקנקן הזכוכית תה חם ורייחני. “אח, בדיוק כמו שאני אוהבת” היא מחבקת את הכוס שלה בשתי ידיה ולוגמת בזהירות מהתה החם. פתאום דמעות מתחילות להתגלגל על לחייה שהאדימו מן התה החם. “אויש, סליחה, סליחה” היא מנגבת את דמעותיה בחולצה הגדולה. נועם נבוך מעט קם להביא לה טישו, לא ממש לא יודע מה לעשות עם האישה הזו וכל הרגשות שפתאום נחתו לו במרפסת האחורית בבוקר אחד של סתיו, אז הוא הוא עושה את הדבר הראשון שעולה בדעתו, הוא ניגש אליה מושיט לה יד ופשוט מחבק אותה בחיבוק חזק.
קישור לסיפור הבא בסידרה :
