היום הוא היום הראשון של האביב. אצלינו שלג. קר. האגם קפוא, השמש קרה.
תנור העצים מפיץ חום נעים בקוטג’. אנחנו יושבות מול התנור, על השטיח הנעים שלנו, והיא מציעה שנשחק במשחק שהיינו משחקות כשהיא הייתה ילדה קטנה. אני מבינה מיד למה היא מתכוונת. אני מוציאה מהמדף שמעל לספה, את האטלס הגדול, שעבר איתנו את כל גילגולי חיינו, פותחת אותו בעמוד בו נראה הכדור כולו עם כל הארצות שעליו.
“אמא, זוכרת מה כללי המשחק?” ברור שאני זוכרת. הכללים שאני קבעתי למשחק הזה הביאו אותנו לכאן, למקום הקר הזה בו האביב מתאחר להגיע…
“ג’ואי את מתחילה ראשונה” אני מחייכת אליה. היא עוצמת את העיניים, אני מסובבת כמה פעמים את הספר הפתוח, ואז נותנת לה את ההוראה, להניח את האצבע על המפה.
לפני שנים, כשהייתי קטנה, אבא שלי היה משחק איתי את המשחק הזה, בכל פעם כששיחקנו והנחנו את האצבע על מקום כלשהו בעולם, היינו צריכים ללכת לאנציקלופדיה ולחפש את כל המידע שיכולנו למצוא על המקום שנבחר. זה היה המשחק שהכי אהבתי לשחק עם אבא שלי, משחק בו יכולתי להפליג בדמיון על גלי האוקיינוסים והימים, לשוט בספינת מחשבותיי אל ארצות נעלמות, לטפס על הרים נישאים, להשתתף בטקסים מיוחדים ומלאי סודות ורזים. כשגדלתי, שיחקתי את המשחק הזה עם החברים והחברות שלי ויחד היינו מתכננים איך נגיע לכל המקומות המסקרנים הללו. אחרי הצבא הכרתי את יהודה, הוא היה בעל חברת נסיעות גדולה והציע לי להשתלב בחברה שלו, בהתחלה כמזכירה, אחר כך כסוכנת נסיעות ובהמשך גם הפכתי למדריכה בחברה של יהודה. מימשתי את חלומות הילדות שלי, המשחק הפך למציאות ואני טיילתי ברחבי הגלובוס. באחד הטיולים שלי פגשתי את סטיב.
סטיב היה דייל בחברת תעופה אמריקאית, שיצא לי כמה וכמה פעמים לטוס במטוסיה. הקשר ביננו התחזק בין הטיסות ובין הטיולים שלי. התכתבנו המון, בילינו במקומות אקזוטיים והתאהבנו אחד בשנייה .
באחד הטיולים שלי, כשכבר התיישבתי במטוס, אחרי שראיתי שכל המטיילים שלי כבר ישובים ומסודרים, פנה הטייס אל הנוסעים “שלום רב כאן הקפטן שלכם, אני מאחל לכולנו טיסה נעימה ובטוחה ולפני שנצא לדרך, אני מזמין את הנוסעת שרה – מדריכת הטיולים, להגיע אל הקבינה. מבוהלת מעט, שיחררתי את חגורת הבטיחות והתקדמתי אל הקבינה. התלחששויות ליוו את הליכתי אל תא הטייס ואני הסתובבתי אל הנוסעים שלי וסימנתי להם שיהיה בסדר. ממש לפני דלת תא הטייס, עמדו כל הדיילים והדיילות של הטיסה וכשהתקרבתי הם זזו לשני הצדדים, על הדלת היה כתוב בפרחים “התנשאי לי?” סטיב יצא מתא הטייס והטבעת בידו. מחיאות כפיים נשמעו מסביב והטייס הודיע ברמקול “היא אמרה כן” .
ג’ואי מניחה את האצבע על המפה באטלס. וכשהיא פוקחת את העיניים שלה ורואה את המדינה עליה “נחתה” היא פורצת בשאגות שימחה, “יש, יש, נוסעים לישראל, יש, יש, יזראל היר ווי קאם” …
בלילה ירד שלג רך וכיסה שוב את הכבישים, העצים, הבתים. האגם היפה שלידו התגוררנו, קפא עוד יותר והאביב מיאן להגיע בתאריך שאמרו שיגיע. חלמתי על ישראל, על האביב המתפרץ במלא צבעוניותו הכובשת, על הימים החמים באמצע מרץ, שבהם אמא שלי לא ידעה במה להלביש אותנו, בחולצות קצרות וסוודר? בטרנינג? בנעליים או בסנדלים? ככה זכרתי את האביב של הארץ. עם ריחות ההדרים, עם העלים הירוקים שבהם התכסו העצים, עם הנוריות…כמה אהבתי את הנוריות עם עלי הכותרת המבריקים שלהן, עם האדום הכתום הלוהב. כמה רציתי לקרא לג’ואי “נורית”, אבל ידעתי שכאן, בארץ הרחוקה כל כך מישראל אהובתי, השם הזה יהיה זר וקשה להגייה, לכן קראתי לה ג’ואי או יותר נכון ג’וי, שימחה ואושר.
כשהודעתי להורים שלי בשימחה ובהתרגשות שסטיב הציע לי להתחתן איתו ושהסכמתי, נפלו פניהם. “הוא לא יהודי” אבא שלי אמר באכזבה לא מוסתרת ובמבט מאשים. אמא שלי סובבה אלי את גבה. לא משנה כמה פעמים אמרתי להם שסטיב מוכן להתגייר למעני ושהוא איש טוב ושזה ממש לא משנה שהוא לא יהודי כי הוא “מנטש” אמיתי וזה מה שחשוב…לא משנה כמה פעמים אמרתי זאת, האכזבה הייתה שם ולא הלכה לשום מקום אלא אף התגברה וגרמה לי להתרחק מהם. את החתונה חגגנו בארץ ובארצות הברית, עם המשפחה שלי והחברים שלי מהבית בישראל ועם המשפחה שלו וחבריו שם בארצות הברית. “איפה נגור?” שאלנו אחד את השנייה, אני הצעתי לשחק במשחק הארצות. שנינו היינו “אזרחי העולם”, המקצועות שלנו היו אקסטריטוריאליים ולכן כל האפשרויות היו פתוחות לפנינו. פתחתי את האטלס במפת העולם. סטיב עצם עיניים, הושיט את האצבע ונגע במפה. “לא נכון” אמרתי, הוא פקח את העיניים ואמר לי “עכשיו את” , “אבל סטיב”, ניסיתי למחות, אלו לא החוקים של המשחק, המקום שנבחר אליו אנחנו הולכים….סטיב הביט בי במבט רציני. “נראה לך שאני אגור במקום כל כך קר? אין מצב, בואי תנסי את”. עצמתי את העיניים, סטיב סובב את המפה כמה פעמים ואני בלב מתפללת שאניח את האצבע על ישראל אהובתי. זה לא קרה. האצבע שלי נחתה על קנדה. לא רחוק מהמקום בו נחתה האצבע של סטיב. החלטנו שאנחנו קובעים את ביתנו בקנדה. זה כנראה הגורל ואנחנו מוכנים לאתגר. כבר עשרים שנים אנחנו גרים כאן. הטבע הפראי משקיט את הגעגועים לישראל הקטנה שלי. להכל התרגלתי ודי בקלות. האנשים המקסימים, המרחקים העצומים, החיים שלנו כאן נפלאים. המשפחה מהארץ מגיעה פעם בשנה לבקר ואנחנו מגיעים לישראל לעיתים רחוקות יותר. כשעברנו לקנדה הקשר עם ההורים התרופף. הם כעסו עלי עד יום מותם. סטיב מצידו היה מקסים, הוא עבר גיור רפורמי והיינו חברים בקהילה היהודית –ישראלית הקטנה. ג’ואי שלנו, גדלה לתוך ההווי הזה בידיעה ברורה שאמא שלה ישראלית ושהיא ישראלית בנשמה.
והיום 21 במרץ, היום הראשון של האביב, ואנחנו מוקפים בחורף עבה וסמיך. עצי המייפל הגבוהים עומדים ערומים מעלים, וההרים היפים שלנו מושלגים מאוד. ג’ואי רצה אל סטיב לבשר לו שהמשחק החליט שאנחנו נוסעים לישראל. סטיב מציץ אלי ובעיניו סימני שאלה. “סטיב, המשחק החליט. מה עושים” אני שואלת אותו בלילה כשאנחנו הולכים לישון. “אהובתי, הגיע הזמן להשלים עם המשפחה, הגיע הזמן לתת לג’ואי את האביב המדהים של ישראל, הגיע הזמן לתת לך להפשיר.” אני מחבקת אותו, את האיש המתוק הזה שמכיל את כל אהבתי, כאביי, תסכוליי ואומרת לו שהוא צודק. באמת הגיע הזמן.
הגעגועים לארץ היו קשים. התגעגעתי להורים שלי הכי הרבה, לחיוך שלהם בכל פעם כשהייתי מגיעה ממסעותי, לתבשילים של אמא שלי ולשיחות המעניינות עם אבא שלי. התגעגעתי לחברה האהובה שלי, נעמה. אמנם היינו מדברות שעות במסנג’ר, לפעמים בסקייפ אבל זה לא היה תחליף לחיבוק טוב ולצחוק משחרר על קפה או כוסית של עראק. יחד עם זאת, אתם יודעים איך זה, החיים ממשיכים ולא נעצרים…עונה רודפת עונה, שנה מתחלפת בשנה שאחריה והנה אנחנו כבר בעלי משרד טיולים קטן, מארגנים טיולים ברחבי קנדה לישראלים ולמטיילים מכל העולם, בעצמנו ממשיכים לטייל ומדביקים באהבת ההרפתקאות גם את ג’ואי שלנו. בעיקר התגעגעתי אליה, לנורית.
הטיסה לארץ ארוכה, ארוכה מאוד. קנינו המון מתנות לכל בני המשפחה, שהיו מופתעים מפרץ הספונטאניות של קרוביהם בקנדה, כשהודענו להם שאנחנו מגיעים ממש אוטוטו ומתכוונים להישאר לפסח בארץ. הזמנו מראש רכב שחיכה לנו בשדה התעופה ומבלי לתכנן, נסענו היישר לבית הקברות. ג’ואי, שהייתה מלאת אדרנלין מעוצמת החוויה, שאלה אותנו לאן נוסעים ואנחנו שתקו. כשהגיענו לבית הקברות הקטן והיפה וניגשנו אל מצבה קטנה מכוסה בפרחי נורית לוהבים, היא הסתכלה עלינו במבטים מלאים בשאלות.
אחרי שהתחתנו בשתי חתונות, התנהלו חיינו בין ארצות הברית וישראל. שכרנו בית קטן מוקף שדות ופרדסים לא רחוק מבית הוריי. כשהייתי מגיעה מטיוליי, תמיד היה בבית ריח של בית, כשאמא ואבא היו טורחים לאוורר ולבשל משהו, שייתן תחושה של בית. כשהודענו להם שאנחנו בהריון, שוב הופיעה האכזבה במבטם. רציתי כל כך לשמח אותם, שיהיו גאים בי על כך שאני מצליחה בקריירה שלי וגם מגדלת משפחה. כשגילנו שזוהי בת, התרכך מעט מבטם. כשנולדה לנו תינוקת קטנה ומושלמת, ידעתי שאקרא לה “נורית” גם כי נולדה באביב וגם כי כל כך אהבתי את הפרח הזה . הוריי זרחו מאושר, נורית הקטנה הביאה איתה אור גדול ממש כמו שמה המאיר. אמא ואבא האהובים שלי, כאילו שכחו את אכזבתם והפכו להיות מאושרים עד אין קץ.
אני ניגשת לקבר הקטן של נורית. מנקה מעל אבן הבזלת הקטנה את העלים שנשרו עליה, גוררת מהברז הרחוק את צינור המים ומשקה סביב, סביב. האבן השחורה בוהקת ולידה הנוריות כמו להבות קטנות של אש. ג’ואי שואלת אותנו של מי הקבר הזה ואנחנו מביטים זה בזו ומוחים דימעה סוררת. “גואי אהובה שלנו” סטיב אומר לה בקול רועד “כאן טמונה אחותך הגדולה, הבת שנולדה לנו לפני שאת נולדת. היא נפטרה בגיל שנה, מסיבה לא ידועה, כנראה איזה חיידק, לא ממש בדקנו, זה לא העסיק אותנו. היינו עצובים מכדי לכעוס על מישהו או משהו” . “קראנו לה “נורית” והפרחים האדומים האלה כאן מסביב הן נוריות”. מכונית נעצרת ליד בית הקברות הקטן, ממנה יוצאת נעמה חברתי האהובה “שרההההה” היא קוראת לי ואני רצה לקראתה בשימחה . אנחנו מתחבקות חיבוק ארוך ולחיבוק שלנו מצטרפים סטיב וג’ואי. בערב, בביתה הנעים של נעמה, אחרי שערכנו הכרות עם נועם האיש החדש שלה ( “הוא איש הסתיו שלי, כי בסתיו הוא הציל אותי מעצמי…” היא מסבירה), ואחרי שאכלנו ארוחת ערב ישראלית עם החביתה והירקות החתוכים, אנחנו יושבים ושותקים שתיקה נעימה של בית, שתיקה של חברים, שתיקה של הרהורים. אני פותחת את החלון הגדול לרווחה ונושמת את אוויר האביב הריחני. סטיב עוקב אחרי במבטו וג’ואי מביאה את התיק שלה.
“אבא, אמא, נעמה ונועם, אני רוצה שנשחק את המשחק העולמי שלנו, מה דעתכם??” אני צוחקת, כבר נדדתי הרבה בעולם אולי עכשיו זה הזמן של ג’ואי. “יאללה, בואו נשחק” אומרת נעמה ומסבירה לנועם את הכללים. “רק רגע” אומר סטיב, “אני רוצה להגיד קודם משהו. תראו עשרים שנה אנחנו בקנדה. היו לנו חיים טובים שם. אבל כאן זה הבית, כאן האביב הכי אביבי שאני מכיר ואוהב, כאן הבת שלנו קבורה וכאן אני רוצה להישאר” אני מביטה בו ובוכה, אני רוצה להגיד לו שהוא לא חייב לעשות את זה, שזה בסדר התרגלתי, אבל המילים לא יוצאות לי מהפה. אני רואה את הפנים הזורחות של ג’ואי ונרגעת לי. חזרתי הביתה. חזרתי את האביב שלי יחד עם כל האהובים שלי.
תם המשחק. אפשר לנוח.
לקריאת סיפורים הקודמים בסדרת העונות:
