חורף.
“החורף הזה קשה” היא אומרת לעצמה בזמן בו היא פורשת מגבות לספיגת המים שחדרו מתחת לדלת אל הדירה שלה. מן החלון נשקפים שמים אפורים מאוד שמידי פעם, ברק מאיר אותם. היא מתיישבת על הכיסא שלה, מסתכלת בנקודה רחוקה בשמים וחושבת מחשבות של סוף. רעד קל חוצה את גופה כשדפיקה קלה נשמעת מדלת הכניסה. בחוסר רצון היא קמה אל הדלת ושואלת בשקט : “מי שם?”.
את השעות שלאחר אותה דפיקה בדלת אפשר רק לתאר בשתי מילים, “תפנית בעלילה”. כן. אין ספק שכשקמה בבוקר באותו היום החורפי מנשוא, גם דמיונה המפותח מאוד, לא יכול היה לתאר את מה שהתרחש אצלה בדירה כעבור כמה שעות. את הקולות, הריחות, הטעמים, התחושות, ההתרגשויות. לא. בהחלט לא יכולה הייתה לדמיין זאת, המציאות עולה על כל דמיון.
רק בסוף היום, כשסגרה את הדלת מאחוריה, כיבתה את האורות ורק זמזום המקרר נשמע בבית, הרשתה לעצמה לשחזר את מאורעות היום החורפי הזה ולחייך חיוך רחב.
נחזור אל הדפיקה בבוקר בדלת, אל השאלה שלה “מי שם?”
“זה אני” היא שומעת את הקול המוכר שלו. ולא, היא לא ציפתה שהוא יגיע אליה הבוקר. היא פותחת סדק קטן בדלת, מביטה בו ואומרת לו :”לא קבענו היום, נכון?” הוא פורץ בצחוק גדול, “לא. לא קבענו אבל החלטתי להפתיע אותך, בבקשה, תני לי להיכנס”. בחוסר חשק מוחלט, היא פותחת לפניו את דלתה. הוא נדחק פנימה במלוא שמחתו המפזזת והקייצית, לא מתאים כלל וכלל לגשם, שמתחיל לרדת ולהטיח את טיפותיו בחלונות.
“היום, נעשה משהו בלתי נשכח” הוא מפזם את שירו של אהוד בנאי בזיופים נוראים, ומפלס דרכו בין המגבות הרטובות שהונחו שם ממש קודם. “מה קרה כאן קטנה? איזו הצפה”. “הכל בסדר” היא משיבה לו בקול שקט כאילו אומרת את זה לעצמה. הוא ממש הפתיע אותה, היא רצתה כבר להיכנס עם האוטו בקיר מרוב שהייתה מבואסת, רצתה להזדחל בשקט למיטה, אל מתחת לשמיכה הכבדה שלה, לסגור את התריסים, לשמוע את הגשם ולעצום את העיניים לכמה שעות טובות, בלי כל הפרעות, בלי אנשים אחרים, בלי טלפון, בלי דיבורים. ועכשיו? מה היא עושה איתו עכשיו, עם כל השימחה הזו שלו, עם הקיץ הזה שהוא מביא לדירתה הקטנה, עם התריסים שהוא פותח, עם החורף הזה שהוא מכניס פנימה, כשהיא רוצה שיישאר בחוץ.
היא מרגישה את העיניים שלו מביטות בה. “תקשיבי” הוא אומר בקול הכי רך שהוא מסוגל להוציא “את נכנסת למיטה שלך, מתכסה טוב, טוב ונותנת לי להסתדר כאן, קפיש?” היא מביטה בו בעיניי קוקרספנייל ומהנהנת בראשה. גוררת את רגליה המכוסות במגפי גומי (בגלל ההצפה בחדר כמובן), אל חדר השינה, חולצת מגפיים, ונכנסת למיטתה. עוצמת את העיניים ומנסה להירדם. היא שומעת אותו בחדר השני ומחליטה פשוט לתת לעצמה להתמוסס אל המיטה, ליפול לתוך מנהרת הארנב, כמו עליסה ולשקוע בחלומות מרפאים.
בינתיים בחדר השני, הוא מתחיל לאסוף ולסחוט את המגבות הרטובות, עורם רהיטים, גורף את המים החוצה, מניח סמרטוט על קו הדלת וכל הזמן מפזם שירי גשם בזיופים נוראיים “ה-גשם מטפטף, ה-גשם מטפטף על הגג, כמה טוב לי על הלב כשהגשם מטפטף…” הוא יוצא לחצר הרטובה, קוטף קלמנטינות כתומות ותפוזים כמעט בשלים, במזמרה הישנה. קוטף נרקיסים ריחניים וכמה רקפות שהרימו ראשן בין פח הזבל למדרכה. שוב בדירה מחפש צנצנת קטנה של דבש שנגמר, ממלא בה מים ומכניס את הפרחים, בקערת קרמיקה מאובקת, הוא מניח את הקלמנטינות והתפוזים, אשר טיפות גשם נוצצות עליהם ומציירות פסים דקיקים של מים על האבק שהצטבר בקערה. על השולחן הקטן הוא פורס מפה צבעונית, ששימשה אותה פעם כצעיף גדול, עליה הוא מניח את צנצנת הדבש עם הפרחים הריחניים ואת קערת פירות ההדר שקטף מן העצים שבחצר. בארונית הקטנה מתחת לחלון הוא מוצא נרות ריחניים שנשכחו שם מזמן. הוא מניח אותם בכוסות זכוכית, וממקם במקומות שונים ברחבי הדירה הקטנה. קרני שמש דהויות מציצות מתוך העננים הכבדים ומאירות את החדר באור נוגה.
הוא מציץ בחדר השינה, היא ישנה היטב, על מצחה שני החריצים המופיעים שם כשהיא מוטרדת מאוד. “לו יכולתי לעזור לך” הוא חושב בליבו ומחליט להכין לה ארוחה חמה וטובה, להשמיע מוסיקה טובה ומרגיעה, לחבק אותה וללחוש באוזנה סוף, סוף את מה שהוא באמת מרגיש כלפיה. אבל, עד שזה יקרה, הוא ייתן לה להמשיך לישון ויתנסה בבישול ארוחה חמה וטעימה, המתאימה בדיוק ליום הגשום הזה.
הוא ניגש למטבח, מוציא סיר גדול בו הוא מטגן קלות בצל, גזר, קישוא, תפוח אדמה. מוסיף מים ונותן להכל לרתוח, הוא מנמיך את האש, מוסיף תבלינים ומניח למרק להתבשל על אש קטנה. בינתיים הוא מכניס לתנור, פלחי בטטה עם מלח, ובקנקן זכוכית הוא מכין סיידר חם עם תפוחים ומקלות קינמון. מהתיק שלו הוא מוציא חפיסת שוקולד מריר עם שקדים וקליפות תפוז, מפרק לקוביות ומניח בקערה קטנה, שיהיה לקינוח.
עכשיו כשהכל מתבשל, הוא מוציא את הלפטופ שלו, מוצא את הפלייליסט האהוב עליו, מחבר לרמקול הקטן ולוחץ “פליי” .
הוא חולץ את הנעליים הכבדות שלו, ובגרביים הוא נכנס בשקט למיטה שלה, ידיו הגדולות מחבקות אותה בעדינות ופיו מנשק אותה נשיקות קטנות.
היא מסתובבת אליו, שערה סתור, עיניה עדיין עצומות. בלחש היא אומר לו “מאיפה באת לי אתה, מאיפה?” הוא מחבק אותה בחום, כל כך אוהב אותה ככה, פשוטה, אמיתית, חסרת הגנה. קטנה. “באתי אליך מן הקיץ קטנה שלי, הבאתי איתי חום ושימחה, ובעיקר המון אהבה. אני אוהב אותך קטנה שלי, אוהב אותך מכאן ולעולם, תודה שנתת לי להיכנס אל ביתך החם”
לרגע קל הכל נראה ממש מושלם, אולי מושלם מידיי. האיש הזה המחבק אותה ואוהב, ריח המרק המתפשט בבית, המוסיקה הרומנטית, הנרות, הגשם…ממש סיפור של חורף. צלצול הטלפון שלה קוטע את התמונה המושלמת מידיי. היא נחלצת מבין זרועותיו ועונה לשיחה.
“שלום” אומר לה קול שקט מן העבר השני של הקו. “תקשיבי, אני נעמה, אשתו של האיש הטמבל הזה שנמצא עכשיו לידך, רציתי להגיד לך כמה דברים” היא מסמיקה, תחושה של גועל עולה בקרבה. היא קמה באחת מן המיטה, ברגליים כושלות היא הולכת לחדר האמבטיה, שם היא יכולה לדבר עם האישה הזו בשקט.
“תשמעי נעמה, אני לא צד בעניין, מה שיש לך איתו תסגרי איתו, למה את מתקשרת אלי?”
“חשבתי על זה הרבה זמן” נעמה משיבה לה. “ביום אחד של סתיו, עם איש אחד נחמד שכיבד אותי בהקשבה ובתה צמחים, הבנתי מה אני צריכה לעשות ולכן אני מתקשרת אליך” נשימה עמוקה נשמעת מן העבר השני
“אני מקשיבה לך” .
“אז ככה, הוא ואני כבר שנים יחד, שנים יחד אבל לחוד. אני יודעת שפעם הוא אהב אותי ואני גם אותו. אבל זה כבר לא ככה, הרבה זמן. בשבועות האחרונים אני רואה שמשהו משתנה בו. הוא מחייך, הוא שר (בזיופים איומים…), הוא מדלג…טמבל שכזה, הוא מדלג…החלטתי לעקוב אחריו, בהתחלה לא ראיתי שהוא הולך למקום שונה ממה שבדרך כלל ידעתי שהוא הולך, עד שהבוקר, ראיתי אותו מגיע אליך. איך אני יודעת את מספר הטלפון שלך? טוב זה ממש קל. מהפייסבוק כמובן…טוב לא משנה נחזור לעיקר. העיקר הוא שמה שיש לכם הופך אותו למישהו אחר, אולי בעצם יותר נכון לומר, מחזיר אותו להיות מה שהוא היה פעם. זה מקסים לראות את הטמבל הזה, חוזר להיות הטמבל שאני התאהבתי בו. אבל זה מבאס שמי שגרם לו להיות ככה זו לא אני. “
היא, מנגבת את הדמעות הזולגות על לחייה, כמו הגשם שהציף את דירתה הקטנה. מושכת נייר טואלט מלא בלבבות לנגב את אפה ודמעותיה. הרגישה שהיום הזה היה מושלם מידיי, ידעה שמשהו יקלקל את התמונה. היא לא יודעת מה להגיד לאישה הנבגדת הזו. היא כן יודעת שהיא עושה לו טוב, הכירה אותו לפני ויכולה לראות את השינוי שמתחולל בו. יחד עם זאת, לא יודעת מה לעשות עם נעמה. איך מתקדמים מכאן? ואז נעמה מציעה הצעה משונה ביותר, מפתיעה מאוד. מדהימה של ממש.
“מה דעתך” אומרת נעמה בחצי חיוך שנשמע בקולה היטב, “מה דעתך שנחלוק בו שתינו? שנהנה שתינו מהטמבל השמח שפתאום צץ כאן, ונהנה גם אחת מהשנייה???”
היא מתנשפת, המומה מן ההצעה הזו, וגם במפתיע מתרגשת ממנה מאוד…היא עוצמת את עיניה ומנסה לדמיין את הסצנה המשולשת הזו…ריגוש מתחיל להזדחל בין רגליה.
את מה שקרה בשעות שלאחר מכן, אני משאירה לכם לדמיין. אתאר לכם רק את הסט של הסצנה:
סלון קטן מלא בריח של חורף חם, מיטה רחבה, איש אחד מחייך מאוזן לאוזן, אישה אחת מבוגרת מעט, במבט נבוך קמעה, אישה צעירה וקטנה במבט סקרן. את ההמשך תדמיינו לבד. אני יכולה רק לסיים במה שפתח את סיפור החורף הזה :
אין ספק שכשקמה בבוקר באותו היום החורפי מנשוא, גם דמיונה המפותח מאוד, לא יכול היה לתאר את מה שהתרחש אצלה בדירה כעבור כמה שעות. את הקולות, הריחות, הטעמים, התחושות, ההתרגשויות. לא. בהחלט לא יכולה הייתה לדמיין זאת, המציאות עולה על כל דמיון.
רק בסוף היום, כשסגרה את הדלת מאחוריה, כיבתה את האורות ורק זמזום המקרר נשמע בבית, הרשתה לעצמה לשחזר את מאורעות היום החורפי הזה ולחייך חיוך רחב.
מאחלת לכם חורף חם, מלא בתשוקה ואהבה אמיתית וכנה
קישור לסיפור “זה הסתיו” חפשו את ההקשר
קישור לסיפור “זה האביב”
