1981 חנוכה.
אני כמעט בן 6.
בגין, רפו”ל ושרון צמאים לאתוס ופאתוס ודם.
באר שבע גשומה ויש שטפון כי לאף אחד לא אכפת, עיירה בדרום, אין להם גם ככה לאן לברוח ולמרות הכל הם יבחרו נכון.
סבתא חנה שלי, הגננת קולטת העליה, שהקדישה את חייה לנגב, וצערו של המדבר היה שזור בנשמתה, גרה בבית קטן בפאתיי העיר העתיקה של באר שבע העותמאנית, שדרוג לבית שהביא אותה אליו בעלה ב-49, בית ערבי מט ליפול עם נחשים בקירות ושעתיים חשמל.
היא, בת נחלת יהודה, ילידת הארץ, בוגרת נהלל, שידעה את התנ”ך בעל-פה, מצאה את עצמה מקולפת מבורגנות וממון והופכת למקימה של עיר, במדבר.
1981, 33 שנים למדינה.
עוד קוראים עיתון דבר ויש אידיאולוגיה.
סבא לא הולך כל כך טוב מאז הקליע שחדר לרגלו במלחמת העצמאות. לפחות כולם היו ציונים ועלו לארץ לפני השמדת יהודי אירופה.
1981.
צהריים אוכלים באחת אצל סבתא וסבא: מנה ראשונה מרק, כי בקיץ זה מרווה ובחורף מחמם, תפוחי אדמה עם קציצות של הודו לעיקרית וקומפוט לקינוח.
סבא מדיח כלים, פמיניסט ליטאי שעבר מהיער למדבר, ואז הולכים לנוח, קמים ב-4 וסבתא מתפנקת עד 4:20, ארוחת ארבע עם תה ועוגה ולחם אחיד עם חמאה.
סבתא קיבלה טלוויזיה בהנחה מהסתדרות המורים.
חנוכה, ושידרו את פסטיבל שירי הילדים.
כשצביקה פיק עלה, מאופר ועם מלא שיער ושר שורום, זורום רים, לחשה הסבתא לסבא: ״הוא שר שטקליס! הוא נראה ממש מוזר, אבל איזה יופי המנגינה מבטאת את המילים. הוא בכלל לא נולד פה, אבל מבין את המילים כאילו המציא את העברית. מחר אלמד בגן את השיר.״
מאז אני מעריץ.
