אלף מראות

עומדת מלאת אונים וסופרת קמטייך מול אלף מראות ואלף מבטים, מסדרת את השיער לפי הסדר הנדרש, עקב ושמלה, שרשרת שקנית לעצמך, תשושה.
משהו קרה את חושבת, משהו השתנה בסדר הישן של הדברים, כאילו איש אינו זקוק לחיוכך יותר, הכמיהה התאדתה אל העננים, זה לא כמו שהיה ואולי כן, את כבר לא בטוחה בדבר, משהו בך מסרב לזכור, כאילו מפחד מן האמת וגורלה המתעתע, את רק נסחפת עם חוסר הזרם אל מקומך ונרדמת מוקדם.
הילדה הקטנה שבך עוד רוצה שמלה לבנה ופרח ומולידה ילדה גדולה עם לק אדום, פה אדום, חוטיני לבן וערמת פחדים; מהזקנה, מהלבד ומחיוך וזיון שסופו ידוע מראש, כך את יוצאת למלא את קרבייך ביין ולצוד את אהבת חייך.
בפייסבוק את תמיד מחייכת, בכל התמונות, גם אם בכית כל הלילה, בטינדר לא רואים את הקמטים.
בבוקר את תקווי שיתקשר, אחרי חודש את תקווי שישאר ולא תצוד אותו אחת אחרת או שגבריותו המתנופפת ומילתו המתגופפת תסמא את עיניו.
את לא מבינה מה קרה, כבר לא ברור לך במה את מאמינה, את לא מצליחה לחשוב על דבר מלבד עצמך כשהרחמים מציפים בך כל חלקה טובה. את משננת משפטים מספר של איזה גורו, זה רק עושה לך להרגיש יותר גרוע. את מחפשת את הלב ולא מתאפקת, עוצרת וקונה לעצמך פרח אדום, מחבקת ילדה בשמלה לבנה שחלפה לפניה פתאום ועוצמת עיניים.