״משהו השתנה,״ היא אומרת לי,
״אני מפורקת, פיזית, נפשית, לא יודעת מה עובר עלי, מכבש בלי עלי שכותש את הסתם, זה הגיוני?
אתה מבין מה אני אומרת? מכבש בלי עלי זה סתם קערה.״
אף אחד כבר לא מבין את השפה שלנו.
“אני לא בטוח,” אני ממלמל.
אולי אמרת משהו והמוח פירש. חשבתי בלב שאת ממש יפה ואז חשבתי שזה לא בסדר שאני חושב על זה שאת ממש יפה.
כבר לא בטוח מה נכון להגיד, או לחשוב.
לא מזמן זה היה יותר פשוט. בסוף אמרתי לך.
״תודה,״ אמרת לי, מחייכת חיוך משגע, ״מרגישה יפה עם קמטים. כאילו משהו שונה. לא כמו תמיד. עור מתוח אבל כבר לא מותח, מבין?״
לא מבין, שוב מדבר רק עם עצמי.
אני תקוע בעבר, אין לי מה לחשוב. כנראה שבגלל זה אני חושב יותר מדי.
משהו השתנה בסדר הישן של הדברים, כאילו אהבה זה תקדים, להמשך זאת קללה, לא לדעת מראש זה חוסר רצינות ורצינות זו פיקציה.
אהבה איבדה את ערכה יחד עם הנישואין, יכול להיות כזה דבר?
נשארה רק ההתאהבות, מרחוק ולבד, בלי שום התחלה או סוף. היא תמיד שם, רק הדמויות משתנות. הסיפור הוא תמיד אותו הסיפור, אותה דרמה מפותלת עם סוף ידוע מראש.
“אתה מקשיב לי?” את חושבת בקול מאד בנימוס, ״אולי אתה אחר?״
״אני לא, אני קלישאה מהסוג הנחות ביותר, הרבה רוח להסתיר את הלכלוך, את הפוסט-טראומה,״ גיחכתי.
את ירדת עליו, על זה שבחר לעשות איתך ילדים, על זה שאת בחרת בו בחזרה.
גם עליי מספרים את אותו הסיפור.
“עשרים שנה הייתי נשואה לאידיוט הזה, עכברוש ספות משמין ונוחר. לפחות לעבודה היה הולך, והוא באמת אבא בסדר, משתדל לעזור. הוא נפגע ממני, ניסה לחזור, אבל אני לא רוצה. אני על החופש שלי לא מוותרת בשביל כלום, אתה מבין?
אני עושה רק מה שאני אוהבת.”
״מבין, לגמרי מבין,״ אמרתי.
״בהתחלה היה לו קשה, שיגע אותי, עשה בעיות עם הבית, עם כסף. בסוף נרגע, הכיר מישהי, הילדים אומרים שהיא נחמדה. רק שלא אמות ויגמרו לי סינדרלות. קורע, לא?״
״הורס. אוהב הומור שחור. את מיוחדת, אין הרבה כמוך.״
״תודה, אני מסמיקה. בא לך לעוף מפה, מאמי? אני גרה פה ליד, הילדים אצל אבא שלהם ויש לי קצת שקט מהכל. בא לך?
אתה נראה לי עצוב, הכל טוב?״
״הכל בסדר, מאמי, כן. בואי נזוז. תרשי לי לשלם?״
״כן, תודה, יש לי מזומן, אני אשאיר טיפ.״
