אני חושב שהדלקת מלא נרות בחדר, משהו בער שם, פתחת חלון ושמת את הראש שלי על הלב שלך, קימור מושלם לשריטות שלי…
וזזנו יחד. באנו איש באישה ובכית.
וכשסרתי מעליה לפתע שאלה:
“אפשר שנאה וכאב לב ואותך?”
אחר כך מלמלה מילמולים, משהו על כאוס וטיימינג על אהבה וזיקנה.
קיוויתי שלא תלכי לשם, אל הכאוס המסובך שלי, כמו תלתלים של מלאך רנסנס בלונדיני שלא יגדל לעולם. אל תכנסי אל מעגלי התנועה הצחיחים וחסרי המוצא שלי. תאונת דרכים.
האדם הופך מכוער כשאין לו מוצא, עם הגב לקיר מתמוטט הוא הופך מסוכן ובלתי צפוי ובעולם של מחלות נפש, מבטים חלולים, אנורקסיה נרבוזה, גרושות-גרושים אספלט ופיח, מכוניות מהירות וסקס, ברוטלי, אנאלי, זיופים, פורנו, מזיינים ילדות וצובטים לה בתחת, בסוף גם תרוויח פחות; מלחמת המינים והיד רושמת ומחשבת אורגזמות, רווח-הפסד, שיימינג אם אתה לא גומר, גומר מהר, גומר הכל מהצלחת שלא יבוא שוטר מחשבות, בין חדלות פירעון ובדידות מטורפת לך לך בזהירות, אין אמון שם. הסיכוי למוצא הוא אפסי והאנשים הטובים נופלים כמו זבובים בדרך הסובבת סביב וחוזרת.
כבר אין חמלה באהבה, רק מידות ומשקולות, רשימות מצאי ופחד.
אני עבד של השיטה, צועד כשבוי, שלא יחשבו עלי משהו רע, כבול בנייר של קופה רושמת, שיונצח בקרוב על שער הניצחון של זרמי מידע, מגזין יופי, אתרי דייטינג ותמונות של חתולים. סלפי, תחייך, גם אם אתה לא, שלא ידעו. לב.
כשסרת מעלי חייכת בין הדמעות והגוף הנרעד ולחשת;
“אפשר שלא תלך?”
“אפשר חיבוק?”
“אתה שורט אותי אותי, למה אתה שורט אותי, מכאיב לי, דם, למה? לאן אתה נעלם?”
אני רוצה ללחוש לך שהחור בבטן בולע אותי, אבל קולי לא נענה לי, לא חי ולא קיים.
