איריס לא ידעה לדבר אהבה.
איריס בכלל חלשה בדיבור.
היא זכרה רחוב אחד בבנימינה שכולם כבר שכחו, לרגע אחד ברחוב הזה פגשה את עצמה, פעם, מזמן, האספלט השחור מכוסה באבק של סוף הקיץ ודרכו מנצנץ זהר זיעת עמלם של סוללי הדרך, פעם, מזמן. בשמלה צהובה וסגולה, היא כבר בת 10, היא כמעט מבינה והכי מרגישה אז ומאז. היא עירסלה את עצמה בקרן שמש רחבה וצבעונית, מחממת. היא הרגישה חופש, כמעט בלי לדעת אבל לרצות להבין והקריצה הממזרה בנישוק של האור עם מבטה, הראה כל עמק ושדה חרוש.
כמה רגעים אחר כך הכל השתנה, נולדו שריטות וסטיות. נפש קבורה בבטון של שכחה שתמיד זוכרת, צלקת מסודרת שכמעט לא רואים על לב כרות ומורסה גאה שאף פעם לא מחלימה ואף פעם לא מתפוצצת.
איריס לא ידעה.
