“אני מרגישה עירומה,” אני אומרת לו, כשהיד שלי נוגעת בחור העגיל המיותם שבאוזן שלי.
מהי משמעות העגילים אצלי? העגילים דווקא, לא שרשרת וגם לא איפור, אני תוהה ביני לבין עצמי.
“את בהחלט לבושה,” הוא סוקר אותי בחיוך ומתכופף להטביע לי נשיקה על האף.
“אם יצאתי מהבית ללא עגילים וצעיף אני מרגישה כאילו אני הולכת ללא בגדים. ככה, הכי פשוט שיש,” אני ממלמלת כשאני מתחככת בלחיו.
למה הם מהווים עבורי את השינוי הפנימי במצב הרוח שלי?
אני כמעט ושואלת אותו בקול. והוא, כאילו שמע אותי, מרים את כוס הקפה אל פיו, עיניו נטועות בעיני, מצפה שאספר לו למה.
“מאז שאני זוכרת את עצמי אני עם עגילים באוזניים.”
אני נותנת ביס גדול בכריך החביתה שמולי ומוציאה את הפנקס הקטן שמטייל איתי לכל מקום.
“לא סיפרתי לך אף פעם?” אני מביטה בו כשהעט שלי כבר כותב את הסיפור.
“בקיץ של כיתה ח’ המריתי את פי הורי, אבי בעיקר, ונסעתי עם חברות לעשות חורים באוזניים. במשך יותר משנה הלכתי עם תחושות אמביוולנטיות לגבי העיטור שעיטרתי את עצמי.
מצד אחד אהבתי מאד, ומצד שני זו הייתה תזכורת תמידית להתנהגות מאד לא נאותה שלי מול הורי, מול אחי הבכור, שנתן לי כסף מבלי לדעת שאעשה משהו שאסרו עלי, וגם מול עצמי. מעולם לא התנהגתי בכזו התרסה כלפי אף אחד.” אני מרימה את עיניי מהפנקס שלי ורואה שהוא רכון קדימה, קשוב לכל מילה שנכתבת לי מהפה.
“זה היה מעשה אימפולסיבי, אחרי הרבה זמן שמאד רציתי ונעניתי בשלילה, כשההסברים ללמה לא היו מאד לא מקובלים עלי.” אני נשענת לאחור ומביטה אל רחש האנשים שיושבים בבית הקפה.
“לא ידעתי אז מהי משמעות גיל הבגרות, או הטיפשעשרה, או איך שקוראים לזה.” המזלג שאני משחקת בו מנסה להינעץ בעגבניית שרי סמוקה שבורחת מפניו.
“כשאני מביטה לאחור אני מבינה שפשוט החלטתי להביא את כל משמעות הגיל הזה בבת אחת, בבום גדול, כי מסתבר שזו מי שאני,” אני מחייכת אליו, “צוללת למים הקרים, אחרת דברים לא זזים.”
אני מניחה את הפנקס על השולחן וממשיכה לדבר ולכתוב באותה עת.
“המילים שיצאו אז מפי אבי כשנכנסתי הביתה לעָד מצלצלות באוזני,” אני לוחשת לו קרוב לאוזנו את המילים שנאמרו לי אז, לא כי אני מתביישת לצעוק אותן, גם לא בגלל התחושות והזיכרון שהן מעלות בי, אלא כי היום אני מבינה מה גרם לאבא שלי להגיד לי כאלו מילים שנחשבו אז חמורות מאד.
הוא מחייך אלי: “כבר מזמן את יודעת שחלק גדול מהעצירות בה חיית, באה מהחינוך והמקום בו גדלת. הורייך כנראה ראו את האדם הפתוח והמאד משוחרר שאת כבר כילדה ונערה צעירה, וניסו בכל דרך שהיא למתן אותך, כדי שלא תפָּגעי או תִּפגעי בעצמך.”
היד שלי שוב מתרוממת אל החור הריק באוזן, ממששת את הוואקום שהוא עושה לי בלב.
“כל פעם שהגענו לאנשהו ומישהו החמיא לי על העגילים, או העיר משהו, אבא היה מתייצב ומזכיר לי ולקהל שמסביב שהם נעשו במרמה. לרוב היה מעדן את זה עם הומור, שלחורים באוזניי היה נשמע סרקסטי, וכל פעם כזו מחדש גזרה לי הכנפיים שניסו לצמוח מפעם לפעם.
“אני לא מתחרטת על המעשה עצמו, אבל,” אני מניחה את העט בצד ואוחזת בשתי ידיי בספל הקפה החם, “התחושה שסחבתי איתי במשך שנה, אם לא יותר, הייתה קשה לי מאד בגיל ההוא, ואפילו היום כשאני נזכרת בזה מתלווה לחיוך תחושת אי נוחות קלילה,” אני ממשיכה ואני רואה בעיניו שהוא מבין שאני מסבירה משהו לעצמי יותר מאשר לו.
“אפילו אז, כשהמילים הלא נעימות חדרו לי לנשמה, לא היו לי רגעי חרטה, לא חלפה בי מחשבה אפילו לרגע שעשיתי משהו לא נכון לי. כן היה ברור לי שפגעתי במשהו עמוק יותר אצל אבי.”
הוא מניח את ידו בעלת אצבעות הפסנתרן על הפנקס, עוצר לי את שטף הכתיבה והדיבור.
“אני זוכר אותך היטב, ילדה, נערה. כשאני מסתכל לך בעיניים, גם היום, אני רואה את אותו חופש מחשבה ושובבות מציץ מהן.”
“מזמן אמרתי לך שהפגישות שלנו מוציאות ממני מה שאף ספת פסיכולוג לא הייתה מוציאה.” אני ממשיכה לכתוב ואצבעותיו בורחות מפני העט הנחוש שלי.
“כשאני מביטה עמוק לתוכי, אני מבינה שזו הייתה הפעם הראשונה בה רציתי משהו ולקחתי אותו. אלה היו ניצני מרד שכלל לא השכלתי או יכולתי לראות, ובעיני אבי נראו כבר כשורשים נטועים אך שונים מהדרך שהיה רוצה שישתרשו.”
“הזמן שלנו נגמר,” הוא קורץ לי, ומסמן למלצר להביא לנו את החשבון.
“מזמן מזמן סלחתי לעצמי וגם לאבי על הימים ההם.” אני מוציאה את הארנק שלי.
“אני משלם היום,” הוא מכניס לי את הארנק חזרה לתיק.
“כל פעם אתה מתעקש על זה, וזה לא שיש לך יותר מלי,” ידי מושטת לעצור אותו.
“היום הרווחת את זה בענק,” הוא אוחז בזרועי וצוחק. “מרתק היה לשמוע, ויותר מזה, לראות אותך חוזרת לתקופה ההיא, לסיטואציה המאד מסוימת הזו.” הוא מגיש למלצר את כרטיס האשראי שלו. “כל כך כייף לי שהצלחנו ליצור משהו קבוע, ובא לי ככה, אז אל תהרסי עכשיו עם מריבה קבועה על העניין. בואי נישאר כאן ולא נחזור לגיל הנעורים שלנו.”
אני שמה יד על הפה כדי שהמים שבתוכו לא יושפרצו החוצה יחד עם הצחוק שמתפרץ ממני.
“זה שאתה זוכר את הכאסחים שלנו מאז, ודואג להזכיר לי אותם, זה ממש נחמד מצידך.”
אני מנגבת את טיפות המים שהגיעו, בכל זאת, מהפה לפנקס שלי.
“היום אין שום זכר לסיפור הזה במערכת היחסים שלך עם אבא שלך, נכון?”
הוא מרים את כל המטר תשעים שלו מהכיסא ומניח עלי את הצעיף שהיה מונח על מסעד הכיסא שלידו.
“אבא שלי גידל וחינך בדרך שהוא ידע וחשב לנכון, כשפעמוני עבודת השם מלווים את צעדיו. עגיל באוזן – עבד נרצע וגרוע מכך, בעוד שאצלי, כבר אז נשמעו צלילים אחרים באוזניי.”
אני עוטפת את עצמי בצעיף, ומתרוממת על קצה אצבעותיי כדי לחבק ולנשק אותו על לחיו. הוא מתכופף כדי לאפשר לי להגיע לעצם הלחי הגבוהה שלו ולוחש לי: “עד העונג הבא”.
