את פזורה בבית, מלקטת בין חלונות וכתלים את סודותינו, את השקרים, את התשוקות והדברים שבתוכנו, אלה שחשפנו, ואלה שהיו תלויים.
אני גדוש בזכרונות, חלוק של משי שעוטף אותך, ציפורנים אדומות שחרצו בי שבילי עד, חיוך קטן של בוקר, שפתיים, העוצמה שבלהיות בתוכך והקולות שאת פולטת כשאני נצמד אלייך ושדייך, פטמות קפוצות מתשוקה, לטיפות לשוני ושקיעה אדומה ים תיכונית מחליקה על עורך.
את תמיד תהיי כאן, אבל אף פעם לא תהיי שלי, ולא אכפת לי. לאהוב אותך עד כלות זה כל מה שאני צריך. אני בתוכך, עושים אהבה בכח ואחרי שגמרנו אני הופך לאוסף של געגועים והגורל שעשינו לנו, צוחק את צחוקו המר.
את פזורה בבית. אוספת את בדידותך לחומה ואין מי שיפיג את כתמי הכיעור על גופי ופיסות הלבד על הקירות.
