בחצות כבר הבנתי שאת הגלגולים על המיטה הרבה פחות מהנה לעשות לבד.
להירדם אלו מותרות שמגיעות לאנשים בעלי מצפון ושלי כנראה כבר התקלקל.
הבירה השלישית בבית אל מול סרט של במאי גדול ומוערך כבר הקלה את הכניסה למיטה, אבל אזור אחר בגופי העיר אותי מחדש.
יש אנשים שנולדים עם שש אצבעות או עם מומים מסוימים. אני נולדתי עם מצפון מזויף שגורם לי לבכות כדי להגיד לעצמי שאני יכול לבכות ולהתרגש יתר על המידה ליד אנשים כדי שלעולם לא ידעו שבפנים חוטי הרגש שלי קפאו והפכו לנציבי קרח.
מעולם לא הייתה סערה בחיי, בטח שלא סופת שלגים, אלא כנראה כרומוזום אחד שנשא בו את המטען הגנטי שהוביל לרף מצפון נמוך מאין כמוהו.
את משחת השיניים והמברשת החלפתי בוודקה וטקילה, השילוב המנצח, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. נכנסתי לרכב ומבלי לחשוב פשוט התחלתי לשוט ברחובות העיר, מונע על ידי שאיפה להרס עצמי או להיכנס לכלא או פשוט לריגוש חדש.
לפני כמה שנים, כשרק התחלתי בהרגל המגונה הזה, תמיד היה חשש מסוים: להיחטף, להיתקל באלימות או בשוד. היום האלימות לא זרה לי ומשלמים לי כדי לנקוט בה. עצוב לי על השודד שינסה את מזלו בעקבות פני שמשדרות מראה ידידותי הרבה יותר ממה שאני באמת, ולמען האמת, היום בלילה הרחובות מוצפים בעיקר בילדות קטנות, בנות שש עשרה ושבע עשרה, שחוטפות מבטים קטנים וזוממים בכל פעם שאני עוצר ברמזור שקרוב אליהן.
הלוואי והיה לי מצפון והייתי עוצר את הרכב, מכניס אותן, מסביר להן כמה זה מסוכן וכמה הפיתויים האלה מסכנים אותן, אבל הפסקתי לאחר שבפעם הראשונה שעשיתי את זה, בתור נער בעצמי, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת מהמציאות שאומרת לי שהיום האביר על הסוס הלבן נוהג באאודי שחורה עם ג’אנטים והוא לא בא להציל את רפונזל, אלא למשוך לה בצמה עד שתהיה קירחת ומצולקת.
שעתיים של נסיעות ללא ווייז או כל תוכנת ניווט אחרת, ואני בלב אחת משכונות היוקרה במרכז, אני לא יודע אם זאת רמת אביב או סביון, לא הסתכלתי על השלטים, אלא פשוט נסעתי בחוש כמעט קוסמי ללא שליטה. מחנה את הרכב, מתחיל להסתובב שיכור וזה תמיד קורה.
ריכוז וסבלנות, לימדתי בכל קורס ירי שהדרכתי, אלו הדברים החשובים ביותר בעמידה במשימה. האלכוהול העלה לי את סף הריכוז והסבלנות, וזה תמיד קורה. במקום שהמצפון של האנשים קר כמעט כמו שלי, אנשים נוספים מרווים את צימאונם בשיטוט בלילות. הדבר לעולם לא יסתתר ממני, ממש כמו בפעם הזאת כשהגברת עברה אותי בריח מתוק של בושם שעלה הרבה יותר מדי כסף על ידי בעל הרבה יותר מדי מריר. העיניים שלה בהקו בניצוצות של חשיבות עצמית וישבנה היה מחזה לפיסול. הסיבוב שלי היה מהיר מדי וכמעט מוגזם, הריכוז והסבלנות נעלמו בדיוק לשנייה הזאת ואולי זה היה מאוחר יותר, גם הגברת הבחינה בסיבוב ופנתה במבט מזלזל ששמרה לאנשים שלא רצתה בחברתם, כלומר, לקרובים לה מכל. הפכים נמשכים זה פאסה, אמרתי לה, היום מה שנמשך זה אנשים עם רסיסי מצפון שמנסים למצוא אנשים נוספים כאלה בכדי להשלים את הפאזל הלא פתור של חייהם.
שעה לאחר מכן, בזמן שבעלה משקר לעצמו שהוא בערב פוקר ובינתיים בוחן עד כמה כסף קונה אהבה, אני בחנתי את גופה העירום על מיטתם. שיערה הבלונדיני גלש על גופה המטופח, המעט מלא וכיסה את שדיה הגדושים. את חזיתה קילפתי בשיניים. רק מאוחר יותר היא תספר לי שלרגע החזקתי בשיניים יותר כסף ממה שיהיה לי אי פעם זמין בארנק. אבל באותו רגע הייתי האדם העשיר בעולם. הפכתי אותה על בטנה, שדיה העצומים נמעכים על המיטה, התחלתי לשאוף אלי את פירורי המצפון שהיו פזורים בתנוך אוזנה, צווארה והחלו להיערם במורד גבה. בידיי הצמדתי את גופה העירום אל הבוקסר האהוב עליי. בנשיכות קטנות נקפתי לה מצפון על ישבנה שזכה להרבה טיפוח במכון הכושר בבית הפאר הבודד הזה.
כשלשוני הייתה בין ירכיה, עוברת ומרטיטה את גופה, היא החלה גונחת והופתעה מעצמה. הרבה זמן לא גנחה, היא פלטה ברגע של כנות. הכנות המביכה הזאת לא התאימה לאירוע וכדי לפצות על כך היא פישקה את רגליה והשאירה אותי לעשות את הדבר האהוב עליי.
בתשוקה של האדם הצמא ביותר בעולם התחלתי לשתות ולגמוע כל מילימטר ממנה. הגניחות הפכו כבר מזמן לצעקות. צעקות של אישה שגרמו לאגו לדרוך על המצפון ולהעלימו במיידית.
צללים הסתחררו על קירות חדר השינה המפואר שלה, ערבוביה של צבעים של גופי החיוור על גופה השזוף והחטוב והרטיבות הגוברת מזיעתי, מתשוקתי ומהדמעות שזלגו לה באופן מוזר כשגמרה.
כאשר אתם מכוונים, לעולם לא תפספסו, לא באימונים ולא בקרב. אתם מוכשרים רק לדבר אחד, אך לעולם לא תטעו בדבר הזה. וכך היה גם איתה.
ארבע שעות לאחר מכן, כשהשארתי אותה כבר מזמן לייבש את המיטה כדי שבעלה לא ישים לב, אני הגעתי בחזרה אל שכונת מגורי, אחרי ניסיון לא מוצלח לייבש את הבדידות הפנימית. האגו כבר מזמן נרדם, משאיר אותי ער לבד. רואה ילדה בת שש עשרה –שבע עשרה, מסתובבת עם אדם מבוגר ולא יכול להימנע מהמחשבה שאולי זה אותו אחד שהרגע פיסלתי במיטתו.
אפילו הסודות הקטנים של הלילות כבר לא דומים לסודות של פעם. היו לילות שידעת מהו שחור, לבן ואפילו מהו אפור. היום לצהוב, ורוד וכתום יש גוונים נסתרים והרבה יותר כהים מהשחור.
ניגשתי אל אותו אדם, הצגתי את תעודת השוטר, קיוויתי שיתעלם מריח האלכוהול החריף ובעיקר שלא ישים לב שאת מכוניתי החניתי ממש כמה מטרים משם. הוא מיד הוריד את ידו מישבנה של הנערה, שהחלה לנסות להסתיר את פניה בידיה, הוא התקדם אלי, שאל אם יש בעיה ולאחר דקה עזב את המקום, ניגשתי אל הנערה בידיעה גמורה שהלב שלי הולך להישבר, תוך כדי שאני תוהה אם זו אכן היא, וחיבקתי אותה.
אחותי הופתעה מהחיבוק. אמרתי לה בפשטות שאני לא הולך לספר לה כמה זה מסוכן, הזלתי דמעה על כמה היא חשובה לי, ניערתי בפניה מילים מרגשות שיעמדו במשימה של להחזירה הביתה ולקוות שלעולם לא תתפתה לכך שוב. ובתוך כל נציבי הקרח הקפואים ביותר שבליבי, נציב אחד אכן הפשיר כשאחותי ענתה לי שהיא מרגישה לבד. חיבקתי אותה חזק אפילו יותר, על כך שילדה בת שש עשרה יודעת להעיד על דברים שאני לעולם לא אעז להגיד.
