תמונת גוף

המים סוף סוף
מצליחים להוציא ממני מילים
ואולי זה בכלל האימון אחרי.
הטיפות מאבדות אחיזה בשיערי שנקצץ לאחרונה
וזולגות במדרון התלול של פני
במורד צווארי ונעצרות בקצה פיטמותי.
גורמות להן להזדקר בחוצפה
ולפלטרט איתי במחשבות
ולחזר אחרי בתחושות
של מה אתה היית עושה בהן ולהן
לו היו כך נועזות מולך.
ולי
נשאר להביט על עצמי מלמעלה למטה
לשמוע ולהקשיב לרחשים השקטים
שטיפות המים נושאות איתן מגופי.

אני מרווחת את איברי גופי
ואת תאי המחשבה בראשי
שהצטמקו להם לאחרונה.
מאפשרת למים החמים ולי להיות קשובים
אך ורק לשפת הגוף שלי.
אני מגלה דמיון רב בין מילותיו של הגוף
לשפה הכתובה והמדוברת
של מחשבותי ורגשותי.

עוד טיפה נושרת לה בחבטה עזה
על קצה פטמה זקורה
זו שמביטה ישר ורחוק ועם זאת מבקשת
כאן ועכשיו.
טיפה רותחת מקפצת על הפטמה השניה שמעזה להסתכל הצידה,
מתרגשת מאתגרים חוויות חדשות.
וכשאני מביטה בה שוב ומקשיבה היטב להזדקרותה
אני מבינה שהיא גאה בעצמה כי למדה לבקש מאדונה….

הטיפות ממשיכות לשטוף את סקרנותי כלפי מטה
מגלות לי בטן של אישה שמאז ומתמיד הקפידה לשמור ולחטב את נשיותה.
המים גולשים על הישבן העגול,
מקיפים את התפוח או אגס שהוא
זועקים לי
כמה חסרות ידייך שם.
במורד ירכיי הדואבות מכפיפות ומכרעים
אלו שעטופות עור בהיר, אך לא צעיר.
הטיפות הופכות לגשם
הצורך כבר לא מטפטף
הוא מתפרץ וסוחף את כולי
דורש ממני להתחיל להביט בתוכי
כמו שאתה רואה אותי.