“אני אישה בלגניסטית” כך היא פותחת את השיחה ביננו. “ואני אישה שעושה סדרים” אני עונה לה.
נפגשנו ממש במקרה, או שלא, כמו שנהוג לומר היום “שום דבר לא קורה במקרה”.
אני סטודנטית צעירה המחפשת פרנסה כמסדרת ארונות ובתים והיא אישה כבת שישים, המחפשת מי שתעזור לה לעשות סדרים.
הגעתי לביתה הקטן והגדוש יצירות אמנות. על הרצפה היו פרוסים שטיחים בצבעים שונים שגרמו לי סחרחורת של ממש, רהיטים אקלקטיים היו מונחים בסדר לא מובן וערימות של ספרים, מחברות, עיתונים, ניירות היו בכל פינה. יחד עם זאת הייתה תחושה של “סדר מאורגן”, קשה לי להסביר את העניין. הבית היה נקי, ריח טוב של עוגת שוקולד חדר לנחיריי ובכלל, הייתה תחושה חזקה של בית. התאהבתי מיד, כמובן…
“אז למה הזמנת אותי אליך?” אני שואלת בתמימות מעושה…”נו באמת ילדונת, את רואה שהכל כאן מבולגן בטירוף, קדימה חבל על הזמן, אני משלמת לך לפי שעה”.
“לא, באמת” אני מתעקשת “מה את רוצה בדיוק שאעשה, הכל נראה מסודר באיזה הגיון פנימי וכל הזזה של משהו עלול לפגום בסדר הפנימי של הבית, תגידי לי בדיוק מה את רוצה שאעשה”.
היא מתיישבת על הספה הכתומה בעלת הרגליים המעוגלות בסגנון שנות ה-50, ומתחילה לספר לי למה היא הזמינה אותי לביתה.
“תראי, כבר שנים שאני לא מסדרת במיוחד לפסח. ואת הרי יודעת שפסח הוא הזדמנות מצוינת לפנות דברים מהבית. מילדות אני שונאת לעשות סדר, אני שונאת את החג הזה, המאלץ אותי לעשות סדר. כמו שראית יש כאן איזשהו סדר פנימי של הדברים ואותי זה מספק. אבל השנה, טוב השנה הדברים קצת השתנו.”
אני מביטה בה במבט מרוכז, בעצם אני לא מכירה אותה בכלל והסקרנות מתעוררת בי עם כל מילה שהיא אומרת. “את יודעת מה, בזמן שאת מספרת לי על מה השתנה השנה, אני אמיין את העיתונים בערימה הזו שלידי, בסדר?”
“כן, כן אין שום בעייה את יכולה למיין ולהעביר היישר למיחזור, אלו עיתונים לא נחוצים”
אני מתיישבת ליד שתי ערימות עיתונים ישנים ומתחילה למיין אותם בזמן שהיא מספרת לי את סיפורה.
“כשהייתי ילדה, השבוע שלפני פסח הוקדש לארגון וסידור הבית. בימים הראשונים כל אחד נדרש לסדר את החדר הפרטי שלו – ארון הבגדים: למיין מה קטן ומה לא לובשים ולערום בשקית גדולה כדי להעביר הלאה, שולחן הכתיבה, המגירות של השולחן, השידה שליד המיטה, ניקיון החלון, התריס והמסילות, הורדת הווילון לכביסה ושטיפת החדר. לכולם לקח יום אחד לעשות את כל הדברים הללו, לי לקח שבוע ימים. ראשית הבגדים, הייתי מודדת ובודקת וחושבת האם אני באמת רוצה להיפרד מהמכנסיים הכחולים או מן הסוודר שאמא סרגה לי באהבה, אחר כך חושבת האם את החולצה שלא לבשתי כלל השנה, ארצה ללבוש בקיץ הממשמש ובא, הנעליים והסנדלים והמגפיים, בקיצור עד הערב בשקית “בגדים למסירה” היו לי מעט מאוד דברים…
האתגר הגדול ביותר שלי היה שולחן הכתיבה. השולחן הרחב עם שידת שלוש המגרות, היה עמוס במחברות, ניירות, מחקים בצבעים שונים, גלויות, בולים יפים, עטים צבעוניים, פתקים עם מילים, שמות ומקומות, מבחנים נשכחים, תמונות וכוס אחת של תה שנשכחה ורק כתם חום דביק היה בתחתיתה . כמובן שאף פעם לא ידעתי מאיפה להתחיל לסדר את השולחן ועוד חיכו לי שלוש מגירותיו…”
אני מכינה לה ולי קנקן עם תה חם וטעים שמצאתי במטבח שלה, לכוסות זכוכית דקות, אני מוזגת בזהירות את הנוזל השקוף עם עלי הלואיזה הירוקים והריחניים. היא מודה לי בחיוך רחב וממשיכה בסיפורה.
“לשולחן הייתי ניגשת בחרדת קודש, כל נייר ותמונה עברו קריאה ומבט מחודשים, במגש מיוחד הייתי מניחה את מה שרציתי לשמור ובפח הקטן הנחתי את מה שעבר זמנו ויועד לזריקה. הכל היה לוקח לי הרבה מאוד זמן. התענגתי על כל תמונה ומחשבותיי היו נודדות אל האירוע או האנשים שהופיעו בתמונה. כן, כבר בהיותי ילדה הייתי נוסטלגית חסרת תקנה, תכונה בעייתית כשרוצים לעשות סדר. נזיפותיה של אמא בדבר איטיות עבודתי, לא דרבנו אותי לעבוד מהר יותר, אולי אף עשו את הפעולה ההפוכה. עם בוא הערב, השולחן חצי מאורגן ואני יורדת לארוחת הערב, שלאחריה אני חוזרת לחדרי ומוצאת שהמיטה שלי מכוסה בדברים שהורדתי משולחן הכתיבה, כך שבעצם אין לי ממש איפה לישון. “אין ברירה” היתי אומרת לעצמי, אלא להמשיך במלאכת סידור שולחן העבודה. טוב, אני לא ממש זוכרת כמה זמן הכל לקח, ומה עשיתי בדיוק, אני רק זוכרת שכשסיימתי והשולחן היה נקי ומסודר, הייתי יורדת לגינה, קוטפת פרחי כובע נזיר ואפונה ריחנית, שמה בצנצנת יפה ומניחה על גבי מפית תחרה על השולחן המסודר. בהחלט תחושה של סיפוק וגאווה גדולה! “
היא לוגמת בשקט מהתה שלה, מביטה בי מארגנת את העיתונים ומחייכת בסיפוק.
“אל תביני אותי לא נכון ילדונת, זה לא שאני לא אוהבת סדר נהפוך הוא, אוהבת מאוד. אבל אוהבת שאחרים עושים אותו ולא אני. אני פשוט לא יודעת לסדר בקור רוח, לא יודעת להעביר נייר לפח מבלי לקרא מה כתוב בו ולחשוב אולי פעם אזדקק לו. מן פגם כזה בייצור…את יודעת, אחרי שכל אחד מאתנו סידר את החדר שלו לשביעות רצונה של אמא, היינו מתחילים בניקיון המטבח והסלון ופינת האוכל. וכשסיימנו לנקות מדפים מאבק, תמונות ופיצ’פקעס שהיו למכביר בבית, היינו עוברים לנקות את הפאנלים, את סדקי המרצפות, את דלתות ארונות המטבח ומסילות הוויטרינות הגדולות. ולסיום סיומת, החלפנו את הכלים והסכו”ם והמגבות ומחזיקי הסירים. הכל כשר ומוכן לפסח. כל כך הרבה טירחה לשבוע אחד בשנה.”
סיימתי למיין את ערימות העיתונים ופיניתי אותם לארגז ליד דלת הכניסה, כבר הרגשתי שנעים יותר כאן. מבלי לשאול, עברתי לחדר השינה שנראה מסודר מאוד, פתחתי את ארון הבגדים המסודר גם הוא וחשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהיא הביאה אותי לכאן רק כדי לארגן לה עיתונים ישנים. אז נכנסתי לחדר העבודה.
לא ציפיתי לראות מה שמצאתי שם. בקושי הצלחתי לפתוח את דלת החדר, ומאחוריה מצאתי כונניות מלאות בספרים, מחברות ואלבומים, על הרצפה בערימות, היו מונחים חומרי יצירה שונים, ז’ורנלים צבעוניים, תיק מסע גדול מלא בציוד של טיולים. שני שולחנות היו בחדר, עמוסים בניירות, מעטפות חתומות, חוברות שונות, קופסאות, אריזות ועוד… מולי, חלון החדר, גדול וחתום בתריס בהיר ועל המדף שלפניו, אבנים צדפים ומזכרות ממקומות נעלמים. עכשיו הבנתי הכל, חזות הבית המאורגן חיפתה על חדר העבודה המבולגן. כאן בעצם מתחילה העבודה.
“תקשיבי לי ילדונת, לא נראה לי שתוכלי להתמודד עם מה שיש בחדר העבודה שלי. זו הסיבה שאני בעצם עובדת כאן בפינת האוכל, כאן הייאוש יותר נוח, כאן אני במרכז העולם ושם, שם אנטרקטיקה של זיכרונות, של עשייה שהייתה, של אהבות שנרדמו, של טיולים שטויילו..את יודעת חדר העבודה של אמא שלי היה החדר הכי קר בבית, הוא היה בצד הצפוני, שמש לא חדרה אליו והוא תמיד היה סגור ומבולגן. כי אמא שלי האהובה, כמה שדרשה מאיתנו להיות מסודרים, הייתה מבולגנת בעצמה. אני חושבת שירשתי ממנה את השנאה לעשיית סדר. לצד האסתטיקה שלה, את מעשה הסדר עצמו, היא שנאה. בדיוק כמוני. והשנה ילדונת, הבטחתי לעצמי שאני מביאה מישהו שיעשה לי סדר בחדר העבודה. כן אני רוצה להפיח בו חיים, להחדיר אליו אור וקרני שמש, ושימחת עשייה. פשוט כי הלב שלי שמח שוב, כי חזרה לי שימחת החיים והגוף והנפש והחדר הזה הוא מקור להשראה , החלון שלו הסגור עכשיו, הוא החלון אל המרחבים, אל החופש אל האהבה.”
לא כל כך הבנתי מה היא רוצה ממני האישה הבלגניסטית הזו, לא הבנתי מה היא אומרת לי בעצם, ומעבר לסקרנות גדולה, לא היה אכפת לי למה היא רוצה לסדר את החדר שלה, שהרי רציתי מקור של פרנסה. ובכל זאת, המילים שלה נגעו בי ולקחתי את סידור חדר העבודה ברצינות רבה. היא לא הפריעה לי, לא התערבה בסדרים שאני עושה בחפציה, היא התהלכה בבית בחיוך גדול, הניחה תקליט עם מוזיקה נעימה והלכה להכין לנו ארוחה טעימה. שמעתי אותה שרה במטבח, מכרכשת בסיריה, ובזווית העין ראיתי כיצד היא מביטה בהשתאות על הסדר שאני משליטה בדברים שלה. כשהייתי ממש באמצע העבודה היא קראה לי לאכול איתה ארוחת צהרים קלה. ישבנו יחד, בפינת האוכל המוארת ואכלנו בשתיקה. אחרי זמן מה היא התחילה לדבר .
” לפני שנים היה לי אהוב, חבר נפש של ממש, הכרנו בטיול אחד בארץ רחוקה. גילינו המון דברים משותפים, אהבנו את אותם המקומות, אהבתי אותו מאוד והוא אותי ויום אחד הוא ביקש ממני להינשא לו. הוא מצא בבית סבתו טבעת מקסימה אותה הוא הגיש לי כמתנה לאהבה הגדולה שלו. כמובן שהסכמתי מיד. תקופה קצרה אחר כך הוא פשוט נסע ולא חזר. ככה השאיר אותי כאן, שבורת לב עם טבעת מבית סבתו, שאיבדה את כל ערכה בעיניי ברגע שנעלם לי ככה מהחיים. שנים התאבלתי על האהבה שנגמרה ככה בפתאומיות, שנים לקח לי להאמין שוב באהבה. כמובן שהוא כתב לי והתנצל וניסה להסביר למה נטש אותי ככה. ניסה להסביר כמה נבהל מעוצמת האהבה שלנו, כמה פחד שאמאס בו והוא יוותר עם לב שבור. במקום זה החליט לשבור לשנינו את הלב בו זמנית ולהשאיר את האהבה שלנו יתומה. אני לא יכולה להגיד לך שקיבלתי את זה בהבנה, לא, ממש לא. זה היה מעשה פחדני מאוד. אבל הזמן עושה את שלו. “
היא לוקחת נשימה עמוקה, מבטה נודד לנקודה בלתי נראית, אני מתחילה לפנות את הכלים מן השולחן, מבקשת לחזור לסדר בחדר העבודה. “ילדונת” היא קוראת לי “אני מסדרת את החדר הזה במטרה מאוד ברורה” אני נעצרת רגע, מחכה שתמשיך להסביר לי מה היא בעצם מחפשת. “את הטבעת שנתן לי אהובי לפני שנים, טמנתי בקופסת קטיפה בצבע בורדו. עם כל מעבר דירה שלי הקפדתי להניח אותה במקום בטוח, שלא תאבד, לפני כמה שבועות אהובי האבוד יצר איתי קשר. הוא כאן בארץ, הוא רוצה לפגוש אותי, הוא חשב עלי כל השנים, הוא עדיין אוהב אותי “ עיניה נוצצות, דמעה מתגלגלת על לחייה.
“אני לא הפסקתי לאהוב אותו כל השנים, היו לי אהובים אחרים, גם הייתי נשואה ויש לי ילדים. אבל הלב שלי, הלב שלי היה רק שלו כל השנים. לא יכולתי לתת אותו לאחרים, כמה מקסימים שהיו. חיכיתי שיחזור אליי. אני עדיין מחכה. עכשיו לעניין חדר העבודה. בחדר הזה לפני כמה שנים הנחתי את קופסת הקטיפה בצבע הבורדו, עם הטבעת שנתן לי. אני חייבת למצוא אותה ולתת לו לענוד לי אותה כשיבוא. תשמעי, הפכתי את החדר ולא מצאתי אותה. אני חייבת שאת תמצאי אותה, בגלל זה ביקשתי שתבואי”
“אוקיי, יש כאן משימה רצינית ביותר” אני חושבת לעצמי. “איך לעזאזל אני אמורה למצוא את הקופסה הזו? תתרכזי, איך את עובדת תמיד? לאט ובשיטתיות.”
אני מתחילה מלמעלה. מנקה ומסדרת את כונניות הספרים, מזיזה כל ספר, מנקה את האבק שהצטבר, מסדרת לפי הגובה ולפי הנושא. מיישרת את התמונות מסדרת את האלבומים ומכניסה את התמונות המיותמות למעטפה מיוחדת. משם ממשיכה לרצפה, מארגנת את תרמיל המסעות הופכת כל קופסה, ממיינת וזורקת, מניחה כל דבר בקופסה ורושמת את הנושא מבחוץ. עוברת אל השולחנות, מתפתה לקרא מה שכתוב במחברות ובדפים אקראיים, האישה הזו הייתה בכל העולם כמעט, עשתה המון דברים, וואו אילו חיים!
את קופסת הקטיפה בצבע בורדו אני לא מוצאת.
שולחן אחד כבר מאורגן למופת, הרצפה פנויה, הכונניות מאורגנות, אני פותחת את התריס לרווחה, נוף של שדות ויער נגלים לי מבעד לחלון, אויר נעים של אביב נכנס לחדר. מהמדף של החלון, נופלת קערה יפה מלאה בצדפים ואבנים יפות. “אוי” נפלט מפי והיא רצה לחדר מהסלון. “אני ממש מצטערת, זו הרוח מהחלון, לא שמתי לב, מצטערת” אני ממלמלת ומתכופפת לאסוף את השברים של קערת הקרמיקה מכרתים (כך היא מספרת לי אחר כך). על הרצפה התערבבו הצדפים והאבנים היפות ושברי הקערה. אני אוספת אותם אחד אחד מניחה בזהירות בצלחת צבעונית אחרת, מטאטאה את השברים אל הפח . “רגע עצרי שנייה” היא צועקת לי וניגשת אל היעה, היא מחטטת בשברי הקערה ומוציאה מהם טבעת. ” הטבעת של אהובי, הטבעת שלי, איפה הסתתרת לי??”
נפגשנו ממש במקרה, או שלא, כמו שנהוג לומר היום “שום דבר לא קורה במקרה”. אני שברתי לה קערה של זיכרונות בה הסתתרה טבעת של אהבת נצח. אני מקווה שהיא כבר לא שונאת לעשות סדר, אני מקווה שהיא התאחדה עם אהוב ליבה הנצחי, אני מקווה שמצאה את החתיכה החסרה שלה.
