“אמא, אני לא בטוחה אם את מכינה אוכל בגלל שאת אוהבת יותר לבשל את האוכל שלך או לאכול אותו!”
אני מודה שלקח לי שלוש שניות להשיב על ההצהרה הזו, בזמן שעמדו כבר שלושה סירים על הגז כמעט מוכנים וטרחתי על הכנת התבשיל הרביעי וכל זה לסוף שבוע שבו אני ללא הבנות. (נוט טו סלף – לא להכין אוכל כשאני ממש רעבה).
עניתי לה שאני מאד אוהבת את האוכל שאני מבשלת ואי אפשר להגיד שאני אוהבת לבשל, אלא שפשוט זה קל לי ואני טורחת לעשות זאת כי ראשית, מי אם לא אני? ושנית כי באמת בא לי את האוכל שלי.
זו כמובן היתה עבורי יריית הפתיחה למשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי מאוכל, וכן, יש דבר כזה, ובמקרה הזה ולא במקרה – זו אהבה.
אז שאלתי את עצמי, כפי שאני אוהבת לעשות לא מעט, מה אני יותר, אוהבת לאהוב או פשוט אוהבת?
אני אסביר, האם חשוב לי שתהיה לי אהבה כי זה משהו שאני יודעת שאני צריכה אותו בחיים שלי, כדי להימנע מבדידות או הצורך שלי באינטימיות או שזו אני שתמיד נמצאת במצב אוהבת?
אז כמו הרבה דברים התשובה הזו לא חד משמעית ומורכבת הרבה יותר, אבל ראשיתה בזמנים שהחלטתי שיש לי בעיה בפרק א’ של האהבה בחיי ושאני לא מרוצה מהאהבה הזו יותר, בעיקר בגלל מה שלא היה בה.
זה המשיך בתהליך שבו מצאתי כל מיני אהבות בכל מיני מקומות, רק כדי לגלות שהן לא באמת היו אהבות. איך יודעים שהן לא אהבות? כשקל למצוא להן תחליף וכשאפשר לנשום בקלות בלעדיהן.
ולמרות שלא סיימתי לאהוב וכנראה לעולם לא אסיים, אני יודעת כמה אני צריכה את זה כחלק ממני. אני כותבת אהבה, אני חווה אהבה, אני נושמת אותה בבוקר ונרדמת איתה בלילה. למען האמת, אני לא רואה את עצמי חיה ללא אהבה, אבל דבר אחד בטוח, לעולם לא אתפשר על אהבה.
אני אתפשר על מעט דברים מסביב לאהבה, אבל לא על האהבה עצמה. היא חייבת להיות גדולה, כזו שיש לי חור בצורה שלה בלעדיה והיא ההבדל בין חיוך בבוקר לדמעה, כזו שאני מחכה לה כל הזמן על סף דלתי, כזו שאני אשקיע בה ולמענה עד חצי המלכות ועוד וכזו שאני ארגיש החמצה אם היא לא תתממש.
אז לא אני לא אוהבת לבשל, כמו שאני מוכנה לטרוח כדי שיהיה לי האוכל שלי שאני אוהבת ואני לא אוהבת לאהוב, אני פשוט מוכנה לעשות כמעט הכל כדי שיהיה לי את האהבה שאני אוהבת.
חג שמח, בתאבון ובאהבה.
