להחליט להתגרש זה כנראה הצעד הכי אגואיסטי שיש בעולם. אני מרשה לעצמי לכתוב את המילים הללו מהמקום שבו התגרשתי מרצון לפני כחמש שנים ובהחלט ההחלטה על כך לוותה בתחושה לא קטנה של אגואיסטיות.
שמעתי מאז אינספור סיפורי גירושין וזה רק שכנע אותי בצדקתי. אני יודעת שהמילה אגואיסט או אנוכי בעברית תקנית, נשמעת קצת קשוחה ושלילית ובכל זאת הרגע כיניתי שליש מהאוכלוסייה בתכונה לא ממש חיובית, אבל אני מבטיחה לכם שיש בה גם צד חיובי.
החלק החיובי זו ההזדמנות, אולי היחידה כמעט בחיים, להרגיש משהו בין חוויה חוץ גופית לאי שפיות זמנית, בה אדם שנמצא בזוגיות רבת שנים ובעל משפחה, שם את עצמו בחזית חייו וחושב לשם שינוי על מילוי צרכיו האישיים בלבד.
מגיל צעיר מחנכים אותנו שמרגע שאנחנו מביאים ילד לעולם הזה, יש לנו אחריות עליו ועל בן הזוג השותף לכך עד שנעצום עיניים ונתנדף מהעולם הגשמי.
עם המסר הזה אנחנו מתבגרים ומנהלים חיים שלמים ומלאים, לרוב חסרי הרפתקנות קיצונית מדי ונטול סיכונים מיותרים וכל זאת מתוך צורך אינטואיטיבי והישרדותי על מנת להגן על יצירת הפאר האישית שלנו, כדי שזו תמשיך את דרכנו, כפי שאנו ממשיכי דרכם של הורינו.
אז מה פתאום שככה סתם ביום בהיר אחד, יקום לו אדם אחראי שכזה ויגיד פוס, מפסיקים לשחק את משחק החיים לפי הכללים? הרי יש בזה משהו אשר לגמרי נוגד את הטבע והמוסר החברתי.
האם ראיתם פעם אריה שנוטש את הלהקה שלו כי בא לו עכשיו להתנסות בחיי להקת הצ’יטות?
האם ראיתם פעם יונה לבנה שמתעופפת לה מהתור (לא תור בסופרמרקט, אלא הזכר שלה) כי נמאס לה מלחרבן על אותו גג כל הזמן?
רק אצל בני האדם, היצורים מפותחי הרגשנות והשכל, זה יכול לקרות ועדיין גם שם זה עדיין נחשב מעשה קיצוני ובעייתי, גם אם הולך ונעשה מובן יותר ויותר עם השנים. הרי האדם המודרני עובר תהליכי שינוי מואצים בכל כך הרבה תחומים אז למה שזה יפסח גם על התחום המשפחתי והזוגי?
בעולם בו התפיסה האינדיבידואליסטית משתרשת לה מיום ליום, יש יותר ויותר צורך לדאוג לצרכים/תשוקות/צרכים/דחפים ורצונות של האדם כשהוא במרכז עולמו ואחריו מגיעים בפער לא גדול, שאר הסביבה שלו.
מהסיבה הזו לא תמצאו היום הרבה אנשים שנשארים עשרות שנים באותו מקום עבודה, כן תמצאו הגירה ממדינת המולדת לאחרות ולא בגלל דיכוי או רדיפה כבעבר ולכן תראו גם צורות חיים זוגית ומשפחתית שונות מאד מאלו שרובנו הבוגר גדלנו בהם וכן גם כל אדם שלישי גרוש וכל אדם שני שרוצה להתגרש ועדיין לא הבשיל לכך.
למרות תחילת הכתיבה שלי שמרמזת על מתגרשים כאגואיסטים, אין באמת בסיפור הזה רע או טוב, אלא תהליך אבולוציוני שהופך גירושין ממעשה שמנוגד לטבע לתהליך אישי של בודדים שהכי טבעי להם עכשיו להתבונן במראה ולרצות את מה שהכי טוב עבורם ולא רק מה שהם יכולים לעשות הכי טוב עבור בני משפחתם.
כדי שלא יתנפלו עליי כל הנשואים שטוב להם בדיוק איפה שהם, אני אסייג ואציין שברור שרוב האנשים עדיין חווים את השינוי שלהם בחיים והאינדיבידואליות שלהם מבלי לצאת מהתא המשפחתי וזה נהדר ואין בי כל כוונה לערער על כך. אני רק מבקשת מכל מי שעדיין נשוי וממשפחות המתגרשים, לא לשפוט לחומרה את כל מי שהרגיש אחרת.
בואו נזכור כמה שהחיים שלנו קצרים ושבריריים, במיוחד בישראל וכמה חשוב שכל אדם ימצא את האושר האולטימטיבי שלו בתקופת חייו ולא ירגיש צער שלא חווה ותחושת פספוס שלא דאג לעצמו כשעוד היה מסוגל לכך. ובואו נזכור שאנשים מאושרים גורמים לילדים שלהם לאושר ומלמדים אותם כמה יסוד האושר חיוני לחיים, כדי להתקדם, להתאהב ולהתרבות.
