בעודי מביטה מבעד לחלון בלילה קר בחודש פברואר, אני רואה את ריקוד הברקים וחושבת על האמירה הזו שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום. ברור לי שזה מתאר במשפט אחד את אחד הפחדים הגדולים של חיי כיום.
תבינו, כשנופל לחיקי אוצר מהזן שהגורל לגמרי התערב כדי שזה יקרה וכשכל הכוכבים מלבד אחד או שניים, הסתדרו כדי לאפשר לי לחוות את זה, אני לא מתעסקת עם ה”למה?”, אלא רק עם ה”עד מתי?”
כשהיקום רוצה שתעברי שיעור אחד יותר מדי על אהבה מהזן הנדיר הזה שמרגיש שמגיע פעם אחת בחיים, אבל מצד שני שם לך מקלות בגלגלים כדי שתביני שזה רק שיעור ולא החיים עצמם, את מסתכלת לאחור ורואה שלא רק סיימת א השיעור, אלא יש לך כבר תואר שלם ביד.
אבל… מה יהיה אם הברק לא יכה בי פעמיים? הפחד הזה משתק מלזוז, מלצאת ולנסות לבדוק. יש רק מעגלים – מסתובבת במעגלים בלבד וחוזרת לנקודת המוצא שאין ולא יכולה להיות אהבה כזו בחיים יותר ומשכנעת את הלב שהוא שבוי וכמו תסמונת סטוקהולם, מפתח רגשות עמוקים לשובה של ו ומסרב להיפרד בניגוד להיגיון.
ואז נשארים עוד ועוד כמו פעוט שמסרב להיפרד מהמוצץ שלו כי הוא יודע שאין שום דבר אחר בעולם שמשתיק לו את כל הכעסים והכאב. מה ירגיע אותי בלעדיו? מה יחסום את הכאב בהיעדרו?
בלופים שלא נגמרים, אני מוצאת נחמה שוב ושוב בברק שהכה בי ומאז אני לא אותו דבר, מסרבת לחזור לאחור אבל גם נעצרת בהתקדמות שלי.
לפעמים הפחד הוא בכלל, לא אם הברק לא יכה פעמיים, אלא מה יקרה אם כן יכה פעם נוספת? בדיוק כמו ההרגשה שחוויתי לפני הלידה של בתי השניה, איך אמצא מקום בלב שהיה נתון רק לאחת ואתן אותו הדבר לבת נוספת שתיכף תגיע?
אז הכה הברק, נלמד השיעור, נערמו הפחדים ונעשו הטעויות שפגעו בכולם. עכשיו מה?
אתם יודעים מה אומרים על פחדים… הגיע הזמן להתמודד איתם!
