רק ממש בשנים האחרונות למדתי לא להתבייש לבקש.
הבנתי שזהו חלק ממני שצריך להבין את הגבולות והיכולות האמיתיות שלי.
מה שלא יכולתי לעשות ללא עזרה לא עשיתי.
במעט הפעמים שהחלטתי לאזור אומץ ולבקש בדכ נתקלתי ב:
“את יכולה, לבד” או “את לא מנסה מספיק” ועוד אימרות שפר למינהן
שגרמו לטיסה ישירה חזרה אל הילדות והנערות שלי.
כך, בתקופתי, ברוב המקרים חינכו,
אמרו; “יש יכולת, את לא עושה מספיק”
ולא הייתי היחידה ששמעה את המילים הללו אין ספור פעמים.
זה היה בבית ספר, בית הילדים וגם בבית.
אם לא עשיתי כי לא יכולתי או, לא ידעתי איך וכו….
נקראתי עצלנית.
עד היום, לא פעם, אני קוראת לעצמי כך.
אז הפסקתי לבקש וגם לעיתים סרבתי לעזרה שהוצעה מהחשש – מה זה אומר עלי.
לעיתים עזרה הוצעה, וגם אם היא לא הייתה נכונה לי, הייתי מקבלת אותה
ומצטמקת עוד יותר בפינת הלא טובה מספיק ולא יכולה שבחדר הארונות של הבטחון והדימוי העצמי שלי.
כי אם כבר נותנים אז צריך לקבל ולומר תודה.
רק בשנה האחרונה, כשהסרטן החליט לעשות לי שיעור שיטלטל אותי ויעיר אותי משנת היופי שלי, הבנתי שאני צריכה להתרומם מעל הפחדים מתגובות שליליות לבקשותי, להבין שהעולם סביבי השתנה.
הדבר הראשון שלמדתי, היה, לקבל.
לקבל: עזרה שמוצעת, (לא בכל מחיר כמובן.) אהבה שמוגשת, חיבוק מחמם.
למדתי לקבל גם אמירות ומעשים שיש בהם ביקורת.
לקחת מהם את מה שיבנה וילמד אותי ולא מה שיפרוק את כוחי מעלי.
למדתי לבקש.
למדתי להעזר במי ובמה שנכון לי להעזר.
למדתי לקבל עזרה בדרך שנכונה לי ולא בדרך שמובילה אותי למצוקה.
עזרה שתעזור ותלמד אותי ולא כזו שתקטין ותניח אותי מאחור או בפינה.
למדתי לפתוח את עצמי עוד יותר ממקודם, להיות קשובה מאד
ולדעת גם להודות מעומק ליבי על המציעים עזרה בדרכם שלהם שלא מתאימה לי.
לחבק ללא שום כעס או מרירות על חוסר ההבנה שלהם אותי.
למדתי צניעות בהצעת עזרה.
התחלתי להציע רק את מה שאני יכולה לתת ולבדוק היטב אם המוצע רוצה, צריך ויכול לקבל את העזרה שלי.
כל התחושות הרעות והמקטינות שבלבקש ולהעזר נעלמו כמעט לגמרי.
הנפש יצאה לחופשי.
השתחררה נפשי בכל כך הרבה מובנים ומקומות בחיים שלי.
אני גם מאמינה שהנתינה שלי היום, היא הרבה יותר נעימה ונכונה.
