ל”ג בעומר
2011
“יאללה, בואי,” היא אומרת לי, “מיצינו. עוד צריך לקלח אותן, ולהשכיב.”
“מה?” אני ממלמלת. הראש שלי בכלל לא שם, במדורת כיתה אלף שלוש שאליה הגעתי עם חברתי ובתה.
ריח העץ השרוף חודר לנחיריים, השמש מאיימת לבצע מופע שקיעה מרהיב בכל רגע, והזיכרון המתעתע לוקח אותי עשרות שנים לאחור, אל ל”ג בעומר אחר.
…
1980
“פעם היה כאן רק חול, חול ורקיע כחול….” כך נפתח הפזמון של המנון העיר חולון, העיר בה גדלתי. באותם ימים השיר היה עדיין כל כך נכון. בקצה הרחוב הקטן שבו גרתי נפתחו החולות האדירים, חולות חוסמסה, ונמתחו עד האופק. אם נכנסת לתוכם ועברת דיונה שתיים, לא יכולת לראות עוד בתים, רק חול צחור ונקי מלוא העין בכל כיוון אליו הבטת. פה ושם ניקדו את הדיונות שיחי רותם, ולטאות השתזפו בשמש. פעם, בין שתי דיונות, גילינו נוה מדבר קטן שהתפרץ עלינו בפריחה צבעונית של פרחי אמנון ותמר סגולים ולבנים ופרחי כובע הנזיר כתומים. את הסנדלים הסרנו מיד בכניסה לחולות. החול היה כל כך נקי ורך, שלא רק שלא היה מסוכן ללכת עליו יחפים, אלא נדמה היה שאסור לדרוך עליו בסוליות הסנדלים, כמו שאמא ביקשה אחרי ששטפה את הרצפה, שמא נשאיר עקבות מלוכלכים בלבן לבן הזה.
הייתי בת אחת עשרה, אולי שתים עשרה. בימים שלפני ל”ג בעומר שררה בכיתה תכונה קדחתנית. מי עושה מדורה? מי מוזמן? החבורה שלנו היתה קטנה אך הדוקה. לא מלכי הכיתה, אך גם לא ההיפך. מקום טוב באמצע. במשך יומיים שלושה הובלנו מסעות לאיסוף קרשים, ויש מי שיאמר – גניבת קרשים, ולא בחלנו באמצעים. אחר כך היה צריך לשמור על הקרשים במקלט של אחד הבתים מפני אלה שגם הם לא בחלו באמצעים. לכל העניין היה ניחוח עברייני משהו, שקסם לנו מאד.
ביום המיועד יצאתי מהבית, כשאני זורקת לכיוון של הוריי: “אחזור אחרי שתיים.”
“בשתים עשרה את בבית!” אמרה לי אמי.
נעצרתי והסתובבתי אליה. “אני לא שמעתי ששאלתי משהו.” אמרתי לה ויצאתי.
השמש כבר התחילה במסעה לעבר הים, והחול היה קריר למגע כפות רגליי, אבל כשהרגל התחפרה בו, היתה חמימות מתחת לקרירות. כעבור חמש דקות צעידה אי אפשר היה לראות עוד שום סימן לציוויליזציה, ואני הגעתי אל מקום המפגש המיועד, שם היו כבר הבנים עם הקרשים. בזמן שסידרנו את הכיבוד – פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ, פירות ומים – השמש שקעה, והגיע הזמן להדליק את המדורה. ישבנו והסתכלנו בגיצים העולים השמיימה על רקע הדיונות הכהות. לא היתה לנו שום פעילות מתוכננת. פשוט הבטנו באש ודיברנו, ואכלנו. הירח היה תלוי בשמיים השחורים כמו בלון ענק, ואפשר היה לראות את כל המכתשים עליו. עם חלוף השעות הקור התגנב לחולות, למרות האש, ואנחנו הצטופפנו קרוב קרוב, בנים ובנות יחד, כמו ערימה של חברה על הדשא, ואם היו ידיים שטיילו, הן לא זכורות לי. רק הקירבה, והאש.
אט אט דעכה האש, ואנחנו הוצאנו את תפוחי האדמה הרותחים ואכלנו אותם תוך נשיפות וצחוק. השמש התכוננה כבר לזרוח כשחזרנו הביתה, מחרידים את כל השכונה בצחוקנו.
“אתם יודעים איך נדע מה השעה?” שאל ארז.
“לא.” אמרנו לו.
“נצעק בקולי קולות, ואז בטוח מישהו יפתח את החלון ויצעק – ‘תהיו בשקט!!! ארבע בבוקר!!'” כולנו חשבנו שזה רעיון מצויין והתחלנו לצעוק. אני ביצעתי חיקוי מדוייק של נביחת כלב, ומיד כל כלבי השכונה החרו החזיקו אחריי, וכמו שצפה ארז, מישהו פתח את החלון וצעק – “תשתקו!! ארבע בבוקר!!” נחנקנו מצחוק. ריח העשן דבק בגדינו ובשיערנו, ולא היה לנו אכפת. טופפנו יחפים, ברגליים שחורות, כשהסנדלים בידינו, איש איש לביתו.
…
2011
“נו, את באה?” היא שואלת אותי. “עוד ל”ג בעומר עבר, תודה לאל.”
האש מהפנטת אותי, ואני ענה לה רק: “אני מתה על ל”ג בעומר.”
היא מסתכלת עליי כאילו יצאתי מדעתי לחופשה מרוכזת, ואנחנו נכנסות לאוטו על טפנו והכלים הריקים של הנקניקיות, ונוסעות הביתה. הילדות מאחור מחייכות זו לזו חיוך עברייני משהו.
קרדיט תמונה: אתר UNSPLASH
