“הי בל מתי תבואי לבקר אותי שוב?” שאל אותי יובל כשיצאתי מביתו בפעם האחרונה לפני עשר שנים. נופפתי לו לשלום ולא באמת ידעתי לענות לו על השאלה הזו. נכנסתי לרכב בו חיכו לי הוריי וחזרנו לביתנו החדש במרחק ארבע שעות נסיעה מביתנו הישן בו נולדתי וגדלתי לצידו של יובל, חברי הטוב ביותר. בפעם ההיא הביקור היה קצר לנו מדי וכך גם הפרידות, שהלכו ונעשו קשות יותר מביקור לביקור.
בפעם האחרונה ההיא, לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את זיו פניו היפות, אלו עם הגומות העמוקות והעיניים שנראה שאלוהים ברא בהן אוקיינוס נוסף, רק כדי שאוכל לטבוע בהן כל פעם מחדש. אילו ידעתי, הייתי לבטח מצלמת אותו ושומרת את התמונה בכספת חסינת אש בבנק הכי מאובטח בעולם.
אילו ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע את קולו המלטף, אז של הנער התמים בן החמש עשרה, הייתי מקליטה אותו ושומרת אותו בהחסן נייד ותולה על צווארי. כך הייתי יכולה לשמוע מתי שרק אחפוץ בכך למילים האחרונות שיצאו מפיו בנוכחותי.
במהלך כל השנים שעברו בינינו בהתכתבות, הוא מעולם לא סיפר לי, מה בדיוק קרה שם במילואים, בסמטה הצרה והחשוכה בשכונת המגורים בבית חאנון, שבה נזרק עליו בקבוק התבערה שחרך את רוב פניו המושלמות. הוא גם לא הסכים להיפגש איתי או עם אף אחד מחברי הילדות המשותפים שלנו מאז.
שבוע שלם לקח לי סיים את כל הדמעות שנספגו על הכרית שלי וכאבו את גורלו. זו היתה נקודת המפנה בחיי, בה התחלתי לחקור את נושא הכוויות, כאילו ניסיתי להכין את עצמי ליום שבו אפגוש אותו שוב.
החיים לקחו אותי רחוק מאד מהשכונה שגדלתי בה ומהשכונה שהוריי העבירו אותי אליה בשל עבודתו של אבי,אבל מעולם לא השארתי מאחור את יובל ואת הימים והלילות שהעברנו כחברים הכי טובים. לא היה אדם מלבדו בעולם שהבין אותי, צחק מהבדיחות שלי וניחם אותי כשהייתי הכי זקוקה לכך. הוא היה שם בשבילי, אחרי כל פעם שאבי חזר שיכור בלילה והתנצל בבוקר שלמחרת, על עוד כחול חדש, שהצטרף למועדון “הכחולים” שסימנו את גופה הצנום של אמי.
עבודתי כרופאה בבית החולים בשיקאגו, גזלה את רוב זמני הפנוי וזה היה נוח עבורי, כמי שלא מאפשרת לאחרים להיכנס לבועה שלי ולגברים עוד פחות לתוך לבי. המחזרים היו רבים ויפים יותר מפעם לפעם, אבל אף אחד לא הבין, איך קרה שאשה צעירה, יפה ומוצלחת כמוני נותרה בודדה. בליבי, תמיד ידעתי, איפה הסתררה החתיכה הקרועה מהתמונה הבלויה של חיי.
במהלך השנים למדתי לנתח את מילותיו של יובל גם מרחוק והבנתי איך נשאר תקוע באותו הגיל בו כל עולמו קרס עליו, לפני ארבע שנים. לא עזרו מילותיי המנחמות והמחזקות, יובל לא יצא מביתו במשך כל אותן שנים.
זה היה ראש השנה האזרחי ובאותו רגע שבו התחלפה שנה אחת בחדשה, גמלה בליבי ההחלטה, לנצל את החופש הארוך הראשון שאוכל לקחת, כדי לחזור לארץ ולבקר אותו.
זה לקח לי עוד שנה שלמה אחרי השנה ההיא, כדי לאגור מספיק ימי חופשה ולצאת לשבועיים לביקור בישראל, במטרה אחת בלבד – לבקר את יובל.
עמדתי מול דלת ביתו, אותה דלת מעץ עתיק, שתמיד נראתה לי גדולה ומפוארת בתור נערה. “הוילה הכי גדולה ויפה בשכונה ששייכת למשפחה המושלמת”, כך תמיד אמרו עליהם. כעת הדלת נראתה קטנה יותר והדשא פחות מטופח. הוורדים שאמו תמיד טיפחה והתגאתה בהם איבדו מצבעם האדום העז, החווירו גם הם, נוכח הגורל שהכה את בני המשפחה, עבורם תמיד פרחו.
צמרמורת קלה עברה בי וליבי נכמר בתוכי כשהדלת נפתחה ובפתח עמדה אמו של יובל. איך קרה שהאשה הכי יפה בשכונה, כל כך השתנתה?! השיער החום האפיר, האיפור נעלם ואפילו החיוך המושלם נעצר באמצע הדרך, כאילו אזל כוחו להשלים את משימת החיוך.
“שלום גברת מורגן, מה שלומך. אני בל. זוכרת אותי?” שאלתי והבטתי בעיניה הכבויות שלרגע קל נראו כאילו התעוררו מחדש עם איזכור שמי.
“בוודאי בל, אני זוכרת אותך ויובל ממשיך לדבר עלייך, בפעמים המעטות שהוא כבר מדבר” אמרה והשפילה מבטה לעבר נעלי הבית הישנים והמרופטים שלרגליה.
“אני יכולה לעלות לחדרו גברת מורגן?” בדקתי בזהירות.
“את יכולה לנסות מתוקה, אבל רוב הסיכויים שהוא לא יפתח לך את הדלת. גם לאחרים לא פתח אף פעם” היא לקחה שני צעדים לאחור כדי לפנות לי את הדרך והרימה את ראשה לעבר גרם המדרגות המובילות לחדרו.
טיפסתי לאט במדרגות שחלקן חרקו בשל הזנחה שהנחתי שנגרמה, בעקבות מותו הפתאומי של אביו לפני שנתיים מהתקף לב. יובל שהיה ילדם היחיד, היה משוש חייו וגאוותו של אביו. הנחתי ששברון הלב ממנו סבל אביו, מאז המקרה, תרם להתדרדרות במצבו הרפואי.
ככל שטיפסתי במעלה המדרגות קצב ליבי הואץ מההתרגשות שבפגישה עם חבר ילדותי וההוא שבסתר ליבי שמרתי לו פינה כל כך מיוחדת וסודית, שאדם זולתי, לא ידע עליה.
דפקתי קלות על הדלת, מקווה לא להבהיל אותו. “כנסי אמא, סיימתי לאכול, את יכולה לפנות לי” הוא אמר וניצלתי את ההזדמנות שנפלה בחלקי. זה עכשיו או לעולם לא, אמרתי לעצמי.
ידי רעדה על ידית הדלת כאשר סובבתי אותה בעדינות ונכנסתי רגל קודם ולבסוף כל הגוף, כפי שנהגתי בכניסתי למים קרים. עמדתי מול גבו של יובל. הוא נראה רזה יותר ממה שזכרתי ועור ידיו החשופות היה חיוור. הוא עמד מול חלון חדרו והביט החוצה אל הרחוב, בו ילדים שיחקו בכדורסל, המשחק שהכי אהב לשחק בילדותו וכל כך הצטיין בו.
“יובל, זו אני בל, אני כאן” אמרתי בלחש לאחר שהתקרבתי אליו בשקט ועמדתי כעת קרובה אליו. ראיתי את גופו נדרך וחשתי בנשימותיו שהלכו והתגברו.
שלחתי יד אחת לזרועו ועטפתי אותה בעדינות. הוא לא אמר מילה עדיין והנחתי שזה ודאי מההלם וההפתעה שבביקורי.
“התגעגעתי אליך וחשבתי עליך רבות בשנים האחרונות, מעבר למכתבים בינינו” אמרתי באומץ שיכולתי לגייס בזכות העובדה שדיברתי עדיין אל גבו.
יובל השפיל את מבטו לרצפה ונראה שהמילים, שהירבה בהן בכתיבה, נעלמו ממנו כעת. החלטתי לנצל את ההזדמנות המיוחדת שניתנה לי והלכתי עד הסוף עם המילים שלי שחיכו לצאת לאור במשך רבות מדי.
“יובל, אני צריכה להגיד לך משהו שאני מחכה איתו זמן רב מדי. אני חשבתי שהזמן והמרחק יעזרו לי להתגבר על מה שהלב שלי ביקש כל השנים האלה ובזמן הזה מנעתי מעצמי את אהבתם של אחרים. חיכיתי רק לאדם המיוחד הזה שישוב לחיי- חיכיתי לך. אני יודעת שאתה מרגיש כמוני, אבל קיוויתי שתחליט עם הזמן, ששווה לך להילחם למעננו, שתגיע עד אליי כדי להחזיר אותי לכאן, אליך.”
הוא עדיין עמד יציב לא זז. האומץ שהוא מצא במילים שלו ובמרחק שיצרו אוקיינוסים בינינו, נעלמו ברגע האמת. אני ידעתי מה הוא הרגיש כלפיי, שכן רגשותיו היו מפוזרים שם בין המילים ובין השורות של מאות המכתבים שחלפו בינינו במהלך השנים.
“אבל אם יותר חשוב לך להישאר נעול כאן בחדר ילדותך ולהמשיך לרחם על עצמך במקום לחיות חיים מלאים באהבה ובתקווה, אז כל מה שאתה צריך לעשות זה להמשיך לעמוד, להתחבא ממני ולשתוק, בדיוק כפי שאתה עושה כעת”. סיימתי את דבריי וטיפות העצב שלי כבר החלו להיאגר בעיניי, מאיימים לפרוץ את הסכר שנבנה בשנים של עבודת פרך.
לקחתי צעד אחורה כדי לבחון את תגובתו והתאכזבתי כשלא מש ממקומו. הסתובבתי עם גבי אליו ועשיתי את דרכי לכיוון דלת חדרו. לא כעסתי על עצמי, על כך שניסיתי, כעסתי עליו, שבגללו לא הצלחתי.
“את זה את רוצה לראות מול פנייך עד סוף ימי חייך? את הכיעור הזה? לחיות לצד הכאבים והכעסים שלי? שהילדים שלנו יפחדו ממני בכל פעם שיביטו בי וכך גם חבריהם שיבואו לבקר?” יובל צעק לגבי וגרם לי לקפוא במקומי.
יישרתי את גבי, מחיתי את דמעותיי והסתובבתי לגבר היחיד שאהבתי בחיי ומי שהיה ונשאר חברי הטוב ביותר. כן, פניו היו מעוותות בחלקן וזה אכן נראה רע כמו רבים במצבו בבית החולים במחלקת הכוויות בה עבדתי, אבל הייתי רגילה למראות האלה. אני יכולתי לראות מעבר לעור השרוף והמקומט. עם השנים למדתי כיצד לבודד את מראה העור המת, מול הנשמה החיה והלב הפועם מאחורי הגוף הכואב.
התקרבתי ליובל ושלחתי את ידי לפניו במקום שהכוויה היתה בה הכי קשה. הוא ניסה לברוח מהיד שלי, אבל הייתי זריזה יותר ממנו ואני מניחה שהוא לא חשב שאעיז. ליטפתי את פניו ודמעותיו החלו להרטיב את ידי. הבטתי בעיניים הכחולות שלו שלמרות שנעשו כהות עם השנים, עדיין היו היפות ביותר שראיתי.
התקרבתי אליו צעד נוסף וקירבתי את פי לפיו, בניתי לאט את הביטחון לקראת הנשיקה הבלתי נמנעת בינינו. נשיקה שהתלהטה והועברו בה כל המסרים הבלתי מילוליים בינינו. כמו תמונה ששווה אלף מילים, הנשיקה הזו היתה שווה אלף מכתבים.
הצבעתי על פניו ואז על לבו “אני רואה אותך יובל, מאחורי כל המסכה הזו, אני רואה ורוצה רק אותך”, לחשתי ומסרתי את עצמי לידיו ולליבו שנפתחו אליי ועטפו אותי, עם כל רגע שעבר.
