“לא כל סוף טוב הוא בהכרח טוב את יודעת?!” אני מתריסה כנגד שרון שעיניה לא יורדות מהספר הרומנטי והדביק, שהיא מחזיקה ובמשך כל סוף השבוע לא מורידה אותו מידיה. בעוד אני קיוויתי לא להוריד את ידיי ממשהו קצת יותר שרירי ועסיסי, אני תקועה איתה כאן בבריכת המלון, משקיפה על מדריכת האירובי שעור גופה ראה עשורים טובים יותר.
“אני נשבעת אם אני אשמע עוד שיר צרפתי אחד שמהלל את הצרפתים, ילדים או נשיקות אני הולכת להטביע את עצמי בבריכת הילדים שמלאה לבטח בשתן שלהם, בשלב הזה של היום. אגב לא ראיתי את המציל בודק את המים שם עם הבקבוקון הקטן כבר שלוש שעות, אני ממש דואגת לבריאות הילדים שם, את לא?” אני מחכה לתגובה ממנה ומגלה התעלמות מוחלטת מצידה.
“שרון, אלוהים, את לא מאמינה, נכנס כריש טורף למים וטרף את הילדה הקטנה והחמודה עם הבגד ים הורוד הזוהר?” אני מסתכלת שוב לכיוונה וכלום.
אני מורידה בכוח את הספר, שממוקם מול הפנים שלה ומזעיפה אליה את פניי. “את בכלל שומעת את מה שאני אומרת לך בדקות האחרונות או כל הסוף שבוע הזה שחיכיתי לו כבר חצי שנה והשקעתי בו את כל המשכורת של הרבעון האחרון?!”
“שמעתי, את פשוט לא היית אמינה ברגע שאמרת על הילדה שהיא חמודה, כאן איבדת את האמון שלך או כמו שקוראים לזה בספרות, יצרת חור בעלילה” היא עונה לי עם חיוך זחוח.
“אה והמציל כן בדק את המים, זה קרה כשהלכת לשירותים לפני בערך שעה, חתיך דווקא” היא מחליקה רק במעט את משקפי השמש השחורים על אפה ובוחנת אותו ביתר תשומת לב. עיניי עוקבות אחרי מבטה ואני מהנהנת בהסכמה שקטה לדבריה.
השנה הם באמת התעלו על עצמם וסוף וסוף השקיעו במציל ראוי שמאפשר לכל האמהות המיואשות לשטוף את העיניים בין ניגוב תחת ושחרור צרחה על אחד מהזאטוטים, שרצים מסביב לבריכה בלי טיפת התחשבות בי. מכיוון שאין לי שום תשובה טובה לכל מה ששרון אמרה אני נאנחת ומחליטה שאין בחופשה אף פעם זמן רע או מוקדם מדי למשקה מחוזק במידה הנכונה.
אני מסמנת עם ידי למלצר שמסתובב במכנס אדום וקצר מדי לטעמי, להגיע אלינו ומיד מזמינה לנו שני קוקטיילים. במשקה שלי אני מבקשת לשים מנה כפולה של וודקה, כך שאוכל לראות את העולם כמקום קצת יותר חיובי כרגע. החיוך של המלצר לאחר שהוא מרים את עיניו מהמחשוף של בגד הים החדש שלי מצליח להרגיז אותי ואני מגלגלת אליו עיניים. אין לי כוח לאתר במוחי את המילה המקבילה באנגלית לגבר דביל שיש לו רק דבר אחד במוח כמו לכל האחרים, אז אני אומרת “דביל” בעברית ומקווה שהוא יבין מטון הדיבור שלי למה התכוונתי. החיוך שלו נמחק מהר מאד ואני מרוצה מכך שהצלחתי לזקק את כל מה שרציתי להגיד לו במילה אחת.
הוראה ביוונית רהוטה וסמכותית נזרקת לחלל האוויר מעליי וצל של אדם נעמד מולי ומחלק למלצר הדביל שלי הוראות. בלשון המעטה, אפשר לומר שזה לא מוצא חן בעיני. מבחינתי “וינו” המלצר,מקבל באזור הסמכות שליד מיטת השיזוף שלי, הוראות רק ממני. כל זה נכון עד ש”וינו” הדביל עונה “יס בוס” ונעלם עם ההזמנה שלי. רק אז אני מבינה את הסיבה האמיתית להעלמות החיוך שלו לפני כמה שניות ואני מבינה שאולי כדאי שבכל זאת אלמד להגיד דביל ביוונית להבא.
אני מרימה את ידי מעל עיניי כדי לעשות להן צל, לנסות לקלוט את ההר שנעמד מולי ומסתיר שמש מושלמת לשיזוף חופשה, שתעורר את מידת הקנאה הנדרשת מחבריי לעבודה כשאחזור בעוד שלושה ימים לארץ.
באנגלית רהוטה, מבטא יווני טהור וכזה שייזקף לזכותו גם סקסי למדי, ההר שמתגלה כגבר מרשים עם חליפה בהחלט מוגזמת לחום השרבי, פוצח בסדרת התנצלויות על כך שהמלצר התנהג באופן לא מכובד כלפיי.
ידי מסמנת לו תנועה בינלאומית למילה “שטויות” ומספרת לו שאם זה היה מתחיל ונגמר ב”וינו” מצבי היה טוב, אבל הגברים שמו להם למטרה להוכיח לי בכל פעם כמה שהם דבילים. להפתעתי אני מצליחה לפחות למצוא את המילה באנגלית למילה דביל וההר מגחך ואיתו שאר גופו שמרגע לרגע נראה מסקרן יותר עבורי. החיוך שלו חושף שתי גומות ושיניים לבנות ומושלמות. שיט, אני חושבת לעצמי, הפטיש המוזר שיש לי לשיניים לבנות ומושלמות מתעורר לחיים בקרבי. אחרי כמה דקות של חילופי משפטים אני קולטת את שרון מביטה בנו מהצד ורק אז אני מבינה שהיא לא שותפה כלל לשיחה הזו וההר מתעלם מקיומה. אני לא יודעת אם להרגיש אשמה או נרגשת מכך שעיניו שמורות רק אליי, למרות שאובייקטיבית אני יודעת ששרון היא פצצה מהלכת שרק מחכה למישהו שידליק לה את הפתיל.
אני מחליטה לחקור את הענין ומסבה את תשומת לבו לשרון כדי להכיר ביניהם.
“פול”, הוא אומר ולוחץ את ידה והיא כמעט נמסה ולא מהחום. הוא מעביר את ידו אליי ומתנצל שדיבר ודיבר ולא אמר את שמו. “יסמין”, אני אומרת ושולחת את ידי לעבר ידו המושטת. תוך רגע אני מסמנת וי על כל סימן של התאהבות מהירה, לפי כל ספר רומנטי, ששרון הכריחה אותי לקרוא. כל הסימנים שם, דופק מואץ, זיעה בכף היד וזריקת מילים לא הגיוניות ולא קשורות לנושא הדיון.
“אז אתה הבוס הגדול כאן?” אני שואלת את פול שעיניו שוב מסורות רק לעיניי והוא מהנהן לשאלתי ומחייך עם השיניים האלה.
“אז אם אתה הבוס הגדול אולי תסדר לנו מקום במסעדה הטובה ביותר של המלון, שאנחנו לא מצליחות לקבוע אליה מקום מהיום שהגענו” אני מנסה בכל החוצפה הישראלית הטובה והמוכרת.
“אני אעשה יותר מזה. אני אשמח אם תצטרפו היום לשולחן שלי לארוחת הערב בשעה שבע” הוא שולף את הטלפון הנייד שלו וזורק שוב הוראות ביוונית סמכותית.
אני חייבת להודות ביני לבין עצמי עד כמה אני מתרשמת מהסמכותיות הזו שלו, שמתאימה לאופן, שבו החליפה יושבת באופן מושלם על גופו ומבליטה היטב את נכסיו.
“תודה רבה נשמח” אני מהנהנת בהתלהבות רבה מדי ומתרוממת לקראתו כשהוא עומד לעזוב. אני מושיטה לו את ידי כדי שנוכל שוב ללחוץ ידיים, כשהוא מפתיע אותי לחלוטין ונושק לי עליה ותוך כדי כך מביט בי בזמן המעשה. אני די בטוחה שאני זקוקה בשלב בזה למסכת חמצן שתצא מעליי כמו זו שיש במטוסים. אני מצליחה לשחרר אויר מהחזה שלי רק לאחר מילות הפרידה שלו מאתנו והתרחקותו ממני במרחק סביר.
העיניים שלי לא נפרדות מגופו שהולך ומתרחק עד ששרון צועקת את שמי יותר משלוש פעמים ורק אז אני שבה לעצמי מהכישוף שלו שאחז בי בדקות האחרונות.
“או מיי גאד, ראית את בעלי?” אני צווחת לה באוזן בזמן שהיא שותה את הקוקטייל, שהגיע בשלב כלשהו וכלל לא שמתי לב לכך.
“בהחלט בעל מרשים תפסת לך, רק אם אפשר להוציא אותך להפסקה באמצע הסרט שאת חיה בו ולהזכיר לך שעוד שלושה ימים אנחנו חוזרות ארצה ופול יישאר כאן ללא אשתו הטרייה” שרון מעכירה את האווירה עם המציאות ואני מזעיפה אליה את פניי.
“הורסת מסיבות אחת, תני לבן אדם מיואש ומאותגר זוגיות לחלום קצת” אני מקניטה אותה.
ארוחת הערב מתקיימת באופן מושלם ופול מצליח להתעלות על מראהו המעונב מהצהריים, בעוד חברו אלברט מצטרף לארוחה ונראה ששרון והוא מסתדרים מהרגע הראשון, בשל תחביבם המשותף לספרים.
לאחר ארוחת הערב פול מבקש לטייל איתי על חוף הים השייך למלון, שם אנחנו מתנשקים לראשונה לאורו של ירח מלא וצלילי הגלים שמהווים מוסיקת רקע לסיפור האהבה שמתגבש לו מהר יותר מנפילת מטאור על כדור הארץ.
יומיים שלמים פול מקרקר סביבי בין מילוי תפקידו כמנהל בית המלון ושרון כמעט מדווחת עליי כנעדרת לשגרירות ישראל ביוון כשאני לא חוזרת בלילה האחרון ומבלה אותו בספונטניות עם פול בחדרו. אנחנו חווים לילה שטוף תשוקה שמתעלה על כל לילה שביליתי עם גבר כלשהו במהלך שלושים ושתיים שנות חיי וגופי מתחיל תהליך של אבל עם הרעיון על פרידה ממנו.
הדמעות שלי בבוקר למחרת מרגשות את פול והוא מפתיע אותי עם הצעה שקשה לי לסרב לה, למרות היותי אדם ספקן ולא רומנטית מטבעי. אני מטפלת בכל הסידורים הנדרשים מול מקום עבודתי בישראל, מנהלת את השיחות הקשות עם ההורים וכמובן מתנצלת בפני שרון שנאלצת לטוס לבדה חזרה לישראל.
ההחלטה לא היתה קלה, אבל עזרה לי העובדה שנזכרתי במשפט שקראתי לפני שנה בפייסבוק,
“החיים שלנו קצרים מדי בכדי שנתחרט על כל הטעויות שהספקנו לעשות ובעיקר על אלה שטרם הספקנו”.
אני מחליטה לנסות לחיות את החיים שאולי אני אמורה לחיות וגם אם אני אטעה, אני מוכנה לכך ובלבד שניסיתי.
חודשיים אחר כך אני עומדת באותו מלון ובאותה מסעדה, הפעם לצידי אמי ואבי ומאחוריי מחזיקה את שובל שמלתי, שרון, חברתי הטובה ביותר. מולי עומד פול, שלא שפה, תרבות או חינוך משותף חיברו בינינו, אלא אהבה אחת גדולה שהתפתחה בכל יום בו חיינו יחדיו ועבדנו זה לצדו של זו במלון בו הכל התחיל.
אלברט המלצר עדיין מביט כמיטב המסורת לתוך המחשוף שלי ופול עדיין מתעצבן עליו בכל פעם. האנרגיה הזו והשייכות שאני חשה למקום ולאנשים כאן בזכות פול, הם בדיוק הדבר שהיה חסר בחיי עד כה.
“את עדיין משוכנעת שלא כל סוף טוב הוא טוב?!” שרון דוחפת את המרפק שלה לתוך המותן שלי. אני מחייכת אליה וקורצת לה בזמן שהרב הרפורמי והכומר אומרים את המילים שמחברים רשמית ורוחנית את נשמותינו לעד.
– סוף טוב-
