“הי, אתה יכול בבקשה לארוז לי את עוגת הגבינה עם הפירורים הזו?” נשמע קולה של בחורה שנעמדה כרגע בתור מאחוריי. אני לא מבין איך היא לא שמה לב שזה היה בדיוק המשפט שאמרתי לפני רגע. אני מסתובב לאחור ומביט בה ועכשיו הכל מובן.
“אולי אם לא היית כל כך מנותקת מהסביבה עם אוזניות תקועות באוזניים שלך, היית שומעת את תשובתו של המוכר” אני אומר ישירות לתוך עיניה הירוקות והגדולות ולא נותן להן לבלבל אותי.
“ומה בדיוק היתה תשובתו?” היא שואלת בזמן שהיא מחזיקה בידה אוזניה אחת מחוץ לאוזנה, שרק ממתינה לשוב למקומה.
“המוכר הנחמד הזה כרגע בישר לי שהיה לי מזל, מכיוון שזו העוגה האחרונה.” אני עונה לה ומביט במשהו שנראה כמו עננה שחולפת בן רגע על פניה. הפנים הקורנות והבטוחות בעצמן שרק שניה קודם עמדו מולי מתחלפות במצב רוח קודר. מעולם לא ראיתי מישהו עובר ממצב רוח אחד לקיצון שלה בכזו מהירות, עד שאני נזכר בפנים שלי בדיוק לפני שנה.
“אוי לא” היא פולטת עם אנחה מפיה ועיניה נפערות לרווחה. אני עוקב אחר מבטה ורואה כיצד המוכר מוציא מהמקרר מולנו את העוגה, כעת שסיים עם הזוג המבוגר שהיה לפניי בתור.
העוגה באמת נראית נפלא והאמת בשלב הזה, הייתי מסתפק גם בעוגה פחות יפה. לא מתאים לי להיזכר לקנות משהו ברגע האחרון. אחרי ביקור בשתי המאפיות הקודמות שבעליהן צחקו בפניי, על כך שהגעתי אליהן ברגע האחרון, שמחתי שבשלישית מצאתי את העוגה שחיפשתי. היא אמנם תעלה לי יותר ממחירה במאפיות האחרות, אבל לא יכולתי להופיע לארוחת החג בידיים ריקות ובטח לא אחרי מה שקרה בארוחת החג הקודמת. כל מה שאני רוצה השנה הוא לשמח את אמי ואני יודע שאין הרבה יותר מהעוגה הזו שתעשה את העבודה.
“כמה?” השאלה של הבחורה מחזיר אותי להווה ואני מעניק לה מבט מלא בסקרנות והפתעה.
“מה כמה?” אני שואל ונזהר לא להישמע כמו מערכון של הגשש החיוור.
“בכמה תמכור לי את העוגה? היא שואלת ופותחת את הארנק האדום שלה. פתקים קטנים בכל מיני צבעים מתחילים ליפול ממנו לכל עבר ואני מביט בהלם בציפורניים מושלמות משוחות בצבע כחול כהה מנסות למשוך כמה שטרות ירוקים מהארנק שלה. היא אפילו לא מביטה בי כבר ומתעלמת מכל הפתקים שנופלים למרגלותיה.
“את רצינית?!” אני שואל אותה ומנסה להכניס לקולי טון של כעס, למרות שאני מוצא שקצת קשה לי לכעוס עליה כשהיא נראית כה מיואשת.
“רצינית כמו התקף הלב שסבתא שלי תחטוף אם אגיע בלי העוגה הזו לארוחת החג בעוד ארבע שעות.” היא אומרת לי וכעת מנופפת כבר בין אצבעותיה בכמה שטרות של חמישים מול עיני.
“ולמה נראה לך שהעוגה שלי למכירה?!” אני שואל עם חצי חיוך שאין לי ספק שיעצבן אותה.
“כמו שאמא שלי אמרה לי, מהפעם הראשונה שלמדתי להגיד את המילה “כסף”, שהיה בערך שבוע אחרי שלמדתי להגיד את המילה “אבא”, לכל דבר יש מחיר בעולם הזה. אז חבל על הזמן, תנקוב במחיר של העוגה הזו ונתקדם” הוא דוחפת לעברי את הכסף ואני מסתובב ומפנה לה את גבי. אני שומע אותה נאנחת מאחוריי ואני משתדל להתעלם מנוכחותה ופונה למוכר עם כרטיס האשראי שלי כדי לשלם לו עבור העוגה.
קול יבבה קטן בוקע מאחורי גבי ואני נשבע לעצמי שאני לא אכנע לכמה דמעות נשיות. “אל תסתובב אליה” אני זורק לעצמי כמה מילות עידוד ומרגיש חזק אחריהן, אבל אני עומד לגלות כמה היא חכמה וחזקה ממני. אני שומע אותה מקנחת את אפה לטישו שהמוכר כנראה הגיש לה בזמן שעצמתי את עיניי באמצע העידוד שהענקתי לעצמי רגע קודם לכן. הוא עומד כעת מולה בצד השני ומבטו מלא ברחמים. אין ספק שהמוכר היה עד לשיחה בינינו ולמרות שכבר שילמתי על העוגה שכעת רשמית היא שלי סוף סוף ואני רגע מהשלמת המשימה היחידה שניתנה לי, אני מוריד את ראשי ומניד אותו מצד לצד.
“למה? למה זה תמיד קורה לי?” אני ממלמל לעצמי, מודע לזה שגם המוכר וגם הבחורה שומעים אותי.
“מה תמיד קורה לך?” היא מסיימת לקנח את אפה ושואלת אותי בקול ספוג שאריות של דמעות.
“למה תמיד נשים דרמטיות מתייפחות בגללי או בסביבתי כל הזמן?” אני מרים את מבטי לעיניה המזוגגות שרק הצליחו להפוך את צבע עיניה ליפות יותר.
“אני לא אשה דרמטית שמתייפחת בדרך כלל, אבל היום בגלל החג המעצבן הזה, זה כנראה הצטבר ועכשיו החליט לצאת” היא אומרת והפעם מבטה יורד לרצפת העץ של החנות ונתקע שם. אני מוצא את עצמי מסתקרן יותר ויותר לסיבה שהיא מוכנה לשלם כל כך הרבה בשביל עוגת גבינה ומה הסיפור שלה באופן כללי. אני מתכופף לרצפה ומתחיל לאסוף את כל הפתקים שנפלו לה מהארנק וברגע שאני מגיש לה אותם היא מביטה בי בהשתאות ואני קולט פתאום שאני לא היחיד שיש לו סוגיות לא סגורות עם החג הזה.
“הנה קחי” אני דוחף את הפתקים וברגע שהיא מסיימת לדחוף אותם בכוח לתוך הארנק שלה אני מוסר לה את העוגה ורואה, איך עיניה מחליפות ניצוץ של כאב בניצוץ של תקווה.
“זה מגיע עם מחיר” אני אומר לה ולא משחרר את העוגה עד הסוף.
“זה לא תמיד מגיע עם מחיר?!” היא מתחילה שוב לשלוף את השטרות מתוך הארנק האדום.
“כסף לא יהיה הפתרון הפעם, לשם שינוי” אני מצליח להפתיע אותה ואני רואה את גלגלי המחשבה נעים מאחורי עיניה. מבטה שוב מתמלא ברגש אחר והפעם נראה שהגיע תורו של הכעס. אני מתאר לעצמי מה עובר לה בראש כשבחור אומר לה שיש מחיר למשהו וזה לא כסף. יש לי הרגשה שהיא שמעה משפט כזה לפחות פעם אחת וזה רק גורם לי לרצות להניף את אגרופי, לכל גבר לפניי, שטרח להגיד זאת בפניה ולשבור את תמימותה ואיתו גם את לבה.
“אל תלכי לשם!” אני עוצר את הצעדים שהמחשבה שלה הרחיקה לכת איתם.
“אולי פשוט תגיד לי מה המחיר במקום לתת לי להתענות עם המחשבה על זה ואז אחליט אם המחיר הזה אפשרי מבחינתי?!” היא אומרת ואני מזהה בה משהו שתמיד היה חסר בבחורות שיצאתי איתן עד היום ואני אוהב את זה. בעוד שהן תמיד נטו לוותר ולהתפשר בקלות, הבחורה הזרה הזו מלאה ברוח לחימה וחוצפה שמזמן לא ראיתי. עכשיו, היא לא רק לטעמי מבחינה חיצונית, אלא עונה לי על כל הדרישות שהבנתי שאני זקוק להן באשה.
“ארי” אני אומר ומושיט לה את ידי השניה.
אני רואה שהיא קצת מבולבלת, אבל היא מתעשתת מהר, מכניסה את הארנק שלה חזרה לתיק ומושיטה לי את ידה הפנויה היחידה. “רלי” היא אומרת עם חיוך שאני בטוח שהצליח להפיל ברשתו רבים לפניי, מחשבה שאני מנסה למחוק ממוחי.
“רלי, עכשיו שאנחנו מכירים, אני בטוח שיהיה לך יותר קל להסכים למחיר שלי” אני בודק את מבטה, אבל היא מצליחה לשמור על פני פוקר בפעם הראשונה. מבטה מוכיח לי שהיא ממתינה בדריכות להמשך ההסבר שלי.
“אני אתן לך את העוגה בתמורה לכך שתתלווי אליי לתחילת ארוחת החג עם משפחתי כבת זוגתי ואחר כך את משוחררת ללכת לארוחה שלך עם העוגה שלי.”
אני רואה את ההפתעה על פניה, למרות הניסיון שלה להיראות רגועה. למחיר כזה היא בטח לא ציפתה בעבור העוגה.
“אני לא יכול לבוא בידיים ריקות לגמרי לארוחה אצל אמי. גם בלי העוגה וגם בלי משהו שיוריד אותם מהגב שלי אחרי שנה שעברה.” אני אומר לה ומנסה למשוך את הסקרנות שלה.
אין אף אחד בתור אחרינו, כעת שהמאפייה לפני סגירה ואני שם לב שהמוכר עומד בצד השני של מקרר התצוגה בינינו ומביט בעניין בדו שיח בינינו.
העוגה מוחזקת בצד אחד ביד שלה ובצד השני ביד שלי. כמו שבוית מלחמה, העוגה הקרה רועדת בין שנינו ושני הצדדים מנהלים משא ומתן על שחרורה הקרוב.
היא חושבת על זה ואני בכוונה לא מסיר את מבטי ממבטה ומנסה לבחון מה הכיוון שלה ועד כמה היא בדיוק מה שאני חושב שהיא.
“אוקיי, אני מוכנה לשלם לך ברבע שעה מזמני ואז אני לוקחת את העוגה והולכת לארוחת החג שמחכה לי” היא אומרת בחצי חיוך, בטוחה שבזה סיימה את המשא ומתן.
“שעה” אני זורק לחלל האוויר בינינו בזמן שהיא מנסה לשחרר את העוגה מהיד שלי.
“מה פתאום שעה!” היא צווחת.
“חצי שעה”, היא עונה מהר ואני מבין שמשא ומתן, הוא לא דבר זר לה וההתרגשות שבניהולו גם על דבר פעוט כמו עוגה, מפמפם בה, כפי שהוא עושה עבורי, כל פעם.
“סגור” אני סוגר את העסקה עם לחיצת יד ושמח שהיא בכלל מוכנה להתלוות לגבר זר ולמשפחתו רק בשביל עוגה. אני מבין שמצבה ככל הנראה באמת יותר עגום משלי.
“המצב עד כדי כך קשה?” אני שואל בזמן שאני משחרר את העוגה לידיה הבטוחות.
“אין לך מושג” היא נאנחת ואני לא יכול שלא לרחם עליה כמי שמבין את הלחץ המשפחתי שבני גילי מתמודדים איתו בכל מפגש משפחתי, בו לוחצים עליך להינשא ולהביא ילדים, בעיקר בעשור השלישי לחיינו.
“תרשום לי את הכתובת שלך ואני אגיע לשם בזמן. אציג את עצמי כבת הזוג שלך ואז אתנצל שאני חייבת לרוץ למפגש המשפחתי שלי. אתה תהיה מסודר עד החג בא, אז תוכל שוב לארוב לבחורה מסכנה בחנות ותאלץ אותה להתחזות לחברה שלך”. היא מגישה לי עט ופתק מקומט ששלפה מהתיק שלה, שנראה כמו עטיפה של מסטיק.
“נעשה את זה הפוך. תגידי לי מה הכתובת שלך ואני אבוא לקחת אותך, זה המעט שאני יכול לעשות. אחרי זה אני אקפיץ אותך עם העוגה שלך לאן שאת צריכה” אני מציע ומקווה כך לגלות קצת יותר פרטים על הבחורה שהעניין שלי בה גובר מרגע לרגע.
אני יודע שאני נמצא הרחק מהמקום שאני רגיל להסתובב בו בחלק הזה של העיר ואילו היא נראית נינוחה וממש ילידת המקום.
“טוב בסדר, אם אתה מתעקש להיות ג’נטלמן לגביי, אז תגיע בשעה שבע לרחוב מכבי עשרים וחמש ותלחץ באינטרקום על דירה מספר עשרים וחמש ואני ארד.” היא אומרת רגע לפני שהיא נפרדת ממני ואני מחייך לנוכח המספרים שהיא כרגע זרקה באוויר.
“מה עכשיו?” היא שואלת בהקשר למבט שלי ומגלגלת אליי עיניים.
“יש לך רומן מיוחד עם המספר עשרים וחמש?” אני מנסה לא לגחך יותר מדי ומזהה חיוך ראשון על פניה. משהו חמים ונעים ממלא אותי מבפנים לנוכח החיוך הזה שמאיר אותה.
היא מישירה אליי מבט מעורב, בצחוק וגם קצת בעצב, שהיא לא מצליחה להסתיר. “עם המזל שהיה לי בשנים האחרונות, תאמין לי שהייתי צריכה לגור במקום עם כמה שיותר חמסות סביבי. זה לקח לי שנה שלמה למצוא את הבניין ואת הדירה הנכונים בשביל זה, אבל אני מרגישה כעת שזה היה שווה את המאמץ.”
אין משהו שהייתי רוצה ברגע זה לעשות יותר מלבלות איתה שעות וימים, רק כדי לגלות מה הצליח כמעט לשבור את בובת החרסינה העדינה הזאת מולי. הגוף שלי מדביק את הצורך בקרבה אליה בדיוק כמו הסקרנות המנטאלית שלי וזה רק מאשר את כל העניין עבורי. אני יודע מה אני צריך לעשות עכשיו ואני לא חוסם לעצמי את הדרך לשם.
“נשמע מעניין ומוכר, אשמח לשמוע יותר פרטים, אם את פנויה לקפה אחרי שנסיים עם המשפחות שלנו להיום בערב” אני מעז, למרות שכבר כמעט שנה שאני משכנע את עצמי שלבד זה הכי טוב עבורי.
אני רואה את ההתלבטות מרוחה לה על כל הפנים, אני אוהב את זה שבעשר דקות של שיחה נחשפתי אצלה לכל כך הרבה סוגים של מבטים ונראה שאני מצליח לקרוא אותה כמו ספר פתוח.
“תקשיבי, אני בסך הכל בחור טוב עם סוגיות וכמו שזה נראה גם את בחורה טובה עם סוגיות משלך, בואי נשב ונשווה ואולי נגלה שהסוגיות שלנו לא כל כך שונות אחת מהשניה. אפילו ננסה לעזור עם טיפים מהנסיון שלנו, כך שלפחות נלמד מהטעויות שלנו לפעם הבאה. מה את אומרת? תתני הזדמנות לבחור עם הסוגיות?” אני שואל אותה ומקווה לטוב.
העיניים שלה נראות מתלבטות, בזמן שהיא מנסה לקבל אישור עם מבטה מכל דבר בסביבתה, החל מהעוגה המוחזקת בידיה, שהתחילה את כל זה ועד המוכר, שבאופן מפתיע מהנהן לכיוונה וככל הנראה נותן לה את האישור הסופי שהיתה זקוקה לו, לפחות לפי החיוך הרחב שמתפרש כרגע על שפתיה.
“אוקיי בחור עם סוגיות, סגרנו” היא אומרת ואני מרגיש שאני יכול לשחרר את האוויר שהחזקתי בשניות האחרונות, בזמן ההמתנה לתשובתה.
“רלי את לא תצטערי על זה, אני מבטיח לך” אני אומר לה עם חיוך גדול.
“נתראה בשבע ונתחיל משם. לפחות עכשיו יהיה לי יותר קל לזייף שאני מחבבת אותך לפני המשפחה שלך. לך תדע, אולי שנה הבאה נאחד כוחות וניתן לכולם קצת נחת” היא אומרת עם קריצה, שניה לפני שהיא סוגרת אחריה את הדלת מבלי לחכות לתגובה ממני.
האוזניות שלה כבר חזרו לאוזניה, בשלב הזה ולכן היא לא מספיקה לשמוע את מה שרק המוכר עד לו. “את כל כך שלי שאין לך מושג” אני מסתובב למוכר שנראה מוקסם מההופעה שהוא קיבל בערב החג הזה.
“חג שבועות שמח שיהיה לך” אני קורץ לו והוא קורץ לי חזרה.
“ארי, אתה לא שכחת את העוגה נכון?!” קולה החלש של אמי נשמע ולבי מתכווץ עם המחשבה שאולי עד שנה הבאה, זה יהיה מאוחר מדי כדי לספק לה את הדבר היחיד שהיא רוצה לעזוב איתו את העולם הזה.
“אמא, אני אביא לך היום משהו טוב יותר מעוגת גבינה” אני אומר לה בהתרגשות ואני יכול כמעט לראות את החיוך, שעולה על פניה ואני יודע שהיום הולך להיות יום מושלם מכל כך הרבה בחינות.
אני מביט בגבה המתרחק של רלי עם השקית, בה העוגה ביד אחת והאוזניות שוב תקועות באוזניה. אני נשבע לעצמי, שלא אפספס את ההזדמנות הזו שנשלחה אליי משמיים, ככל הנראה ולא אראה את הגב הזה מתרחק ממני יותר לעולם.
