“אם הייתי צעירה יותר”
“אם לא הייתי נשוי”
“אם היינו מכירים לפני שלוש שנים”
“אם היה לי יותר זמן”
אם הייתי יכולה למחוק מילה אחת מהיקום זה את המילה הזו “אם”.
המילה הזו שהיא מילת התניה, טומנת בתוכה כל כך הרבה מהתכונות שאני לא סובלת – חוסר תשוקה, חוסר שאפתנות, חוסר מוטיבציה, חוסר אונים מרצון, חוסר באומץ, התמסכנות, בכיינות וחוסר רצון להצליח והכי גרוע, האובדן של היכולת לחלום.
למה? למה “אם”? למה לא “כש”? לא אמרתי בוא נהפוך עיוור חסר סיכוי לניתוח להצלת ראייתו, לראות. לא אמרתי שנחייה את המתים זכרונם לברכה. אבל לסבתא כן יכולים להיות גלגלים – בצורת כסא גלגלים והיא כן תוכל כך לנוע ולהמשיך בעשייה, גם אם תחת הגבלות ואילוצים.
האם החיים הקצרים האלה, של חלקנו יותר ושל חלקנו פחות, לא שווים שנתאמץ להגשים את עצמנו ואת החלומות שלנו?
אם את אוהבת אופנה כל חייך וברגע אחד של ייאוש זרקת את כל תיק העבודות שלך, זה באמת משנה שאת עשרים שנה אחרי ובמקום אחר בחייך? האם הכישרון שלך נזרק לפח יחד עם העבודות שלך? האם לא שווה לך לנסות קצת כל יום לחזור לזה ואפילו אם כתחביב, להחזיר את הדבר שגרם לך להיות הכי גאה ושלמה עם עצמך ולחייך? אז מה אם את מאז אשה ואמא מושלמת ועובדת מסורה. מה איתך?
אני מסתכלת על הבת הבכורה שלי, בגאווה של אמא, של אשה ושל האמא שלה. היא רק בת עשרים ואחת, אבל הלכה בעקבות לבה בצבא כלוחמת למרות שמי שיביט בה, היא הכי לא נראית כזו. לא עברו שבועיים מאז שהשתחררה והנה היא רצה אחרי החלום שלה, ללמוד ולעסוק בקונדיטוריה.
היא פיצחה את זה חברים, היא שם והיא רק בת עשרים ואחת. האם זה מקריות שזה קרה דווקא לה, לבת שלי? לא. היא ראתה אמא שמגשימה חלום אחרי חלום, לא מוותרת, חזקה והיא ינקה את זה מהיום הראשון.
תהיו אנשים והורים כאלה, תחנכו את ילדכם שזה חשוב לחלום וזה חובה להגשים ובעיקר תנו להם דוגמה אישית לכך. תהיו הורים מאושרים לילדים מאושרים.
אם אתה יודע מה חסר לך בחיים ואתה לא מגשים את זה גם כשזה מונח לך בכף היד וזה נדיר שזה בכלל הגיע לכף היד שלך בעיתוי שזה הגיע, האם תוותר על הכל בהינף יד רק בגלל ש”אם” זה היה מגיע במועד אחר זה היה מתאים יותר? או בתנאים אחרים בהם אתה חי כיום? מה איתך?
למה אנחנו מוותרים בכזו קלות, אני לא אגב, על ההזדמנות שלנו להגשים חלומות, להיות מאושרים באמת ולקבל מהיקום הזה את הדברים הטובים שהוא מציע לנו? למה אנחנו מתפשרים?
נכון, צריך לפרנס וזו היום הדאגה מספר אחת בחיים של כולנו וקנינו בית ויש משכנתא ורצון לנסוע לחופשות ולראות עולם, בימים כתיקונם.
נכון, יש לנו ילדים ומשפחה לטפל בה וזה לא ישתנה לעולם מהיום שהפכנו להורים וזו מתנה והגשמה הכי טובה מהיקום עבורנו.
נכון, יש לנו מלא סיבות ותירוצים למה לא היום או מחר, למה זה קשה במצבנו הכלכלי או בלתי אפשרי בגילנו.
אז מה? אז יש. מי שם את כל הסיבות והתירוצים האלה מול עינינו? אנחנו. בחרנו לקנות בית, להקים משפחה, לעבוד קשה וזה מעולה כי בחרנו בזה. הבעיה מתחילה כשאנחנו מבינים שחלק מהבחירות הללו קברו בעודם חיים ופועמים את החלומות האחרים שלנו.
אתם חושבים שלא יגיע הרגע הזה של התסכול? של הרגע שהתובנה הזו תיפול לכם כמו אסימונים במכונת מזל. הוא יגיע ועם חוק מרפי הוא גם יגיע ברגע הכי לא מתאים וגם זה לא במקרה.
אני לא אומרת בואו נחיה כאילו אין מחר, למרות שהנה הגיעה הקורונה וגדעה להרבה אנשים את הבחירות שלהם- בית, עבודה, משפחה.
עם מה אנחנו נשארים כולנו בסוף הדרך הזו, אם לא עם החלומות והתשוקות, אלא שמומשו ובעיקר אלו שלא?
אנחנו חיים חיים שלמים של רצונות ועסוקים במרדף שלם אחריהם. הבעיה שאנחנו מבלבלים רצונות עם חלומות ותשוקות אמיתיות, כאלו שמגיעות מהמקום ההוא למטה בבטן, עמוק בלב וקבורים בראש שלנו תחת ערמות של המילה “אם”.
נסו גם אם לא כל יום, אז מדי פעם, לזרוק לפח את המילה “אם” ותעברו למילה “כש”, מובטח לכם חיוך אמיתי בסוף התהליך.
ועכשיו לחלק המורתי שבי, השיעורי בית שלכם זה לשבת בשקט ולבדוק מתי לאחרונה הגשמתם לעצמכם חלום?
בהצלחה…
